תורה ד המשך – תורה ה -בחצוצרות

בשלש בחינות צריך להקטין את עצמו, כמ"ש (ירמיה ט’): אל יתהלל חכם גבור ועשיר. נמצא שבכל בחינה מאלו שלש בחינות הוא נעשה מָה, ועל ידי זה יש לו התפשטות הגשמיות, ומדבק באור אין סוף, שאין שם שום שינוי רצון, אלא ה’ הוא האלקים כנ"ל, היינו כולו הטוב והמטיב. וזה בחינת חד גלגלא דעינא, כמובא באידרא (נשא קל"ז ע"ב): ולזימנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי – זה בחינת כולו הטוב והמטיב.

 

נמצא כשהצדיק עושה עצמו מָה, מדבק את עצמו לעינא חד דרחמי, היינו לאין סוף, ואח"כ, כשחוזר בבחינת רצוא ושוב, אז ממשיך מאור אין סוף האחדות הרצון הפשוט שם דרך ה"מָה" שלו. ונעשה ממה מאה, כמו שאמרו: אל תקרי מה אלא מאה. ונעשה תלת מאה מתלת מָה. וממשיך אור הזה לדעתו ולשכלו, היינו גרבי דמשחא, שהוא בחינת שכל כנ"ל. אתה הראית לדעת, שממשיך אור אין סוף לדעתו, שידע האחדות שה’ הוא האלהים, ויברך הטוב והמטיב על הכל כמו לעתיד לבא:

 

כי הדרן ואקנאן לבתר תריסר ירחי שתא וקחזינן דהוי מנסרא מגרמייהו לבניינה הנך מחוזא – כי מאחורי הקדושה, שהם שנים-עשר שבטים, שעל ידם נתתקן מלכות הנ"ל. ואחריהם הוא הטומאה. ויש בני אדם שיוצאין מהקדושה, וזה שסיפר התנא, שהדר וחזר לעיין באלו שהם בתר תריסר ירחי שתא, שהם אחורי שנים עשר שבטים דקדושה, שיוצאין מכלל ישראל על ידי מעשיהם הרעים. וחזינן דהוו מנסרי מגרמייהו – היינו שעל ידי מעשיהם הרעים החקוקים על עצמותם, והחקיקה עובר מעבר לעבר כנסירה ממש. אבל ע"י שאיש הישראלי הנ"ל נתעורר בתשובה ע"י שרץ קטן שבנחיריו, על ידי שהרגיש טומאה קטנה שמבלבלת אותו – על ידי תשובתו, גורם, שגם אלו הרשעים נעשו כסא לקדושה, ויהבי לבניינא הנך מחוזא – שעוזרים גם הם לעובדי השם, שיבנו הנך מחוזא הנ"ל:

 

וזה פירוש: אנכי ה’ אלהיך, פירוש, הן ה’ הן אלהיך תבין, שכל זאת אנכי, היינו שתקיים בה’ אהלל דבר, באלהים אהלל דבר, היינו כולו הטוב והמטיב כנ"ל. אשר הוצאתיך מארץ מצרים – דאיתא במדרש (בראשית פ’ ט"ז) כי כל הגליות נקראים על שם גלות מצרים, מפני שהם מְצֵרִים לישראל. היינו שע"י הצדיק נתבטל מלכותם וממשלתם של העכו"ם, כי על ידי זה עולה מתוכם מלכות דקדושה כנ"ל. מבית עבדים – זה רמז על ביטול המידות רעות של ארבע יסודות, המכונים בשם עבדים, כי כל הארבעה יסודות הם מתחת גלגל הירח, והירח מכונה בשם עבד, כמובא בזוהר (פ’ וישב ד’ קפ"א): הנה ישכיל עבדי דא סיהרא. פירוש על ידי הצדיק, עולה המלכות מן הסיטרא אחרא, ונתבטלים המידות רעות. ועל ידי זה האדם בא לבחינת עולם הבא, לבחינת בה’ אהלל דבר, באלהים אהלל דבר:

 

 

כי צריך כל אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין ל"ז). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעיין בכל עת בתיקון העולם, ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. וענין התפלה הן בשני פנים. היינו קודם גזר דין מתפללין כסדר התפלה, ואין צריך להלביש התפלה. אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה, כדי שלא יבינו המלאכים העומדים לשמאל, ולא יקטרגו. כמו שכתוב (דניאל ד’): בגזירת עירין פתגמין, היינו לאחר גזר דין, אזי: במאמר קדישין שאלתין, אזי הצדיקים מלבישים שאלתם במאמר:

 

 

אבל איך ידעינן בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין? על ידי המצוות שאנו עושים, יכולין אנחנו לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין. ודווקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקב"ה מצווה אחרת בשכר מצווה זאת. כמאמר חז"ל (אבות פ"ד): שכר מצוה – מצוה. כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה. וזהו החילוק שבין נבואת משה רבינו לבין נבואת שאר נביאים, כפירוש רש"י: וידבר משה אל ראשי המטות וכו’ זה הדבר אשר צוה ה’, פירש רש"י: כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה’, נוסף עליהם משה שהתנבא בזה הדבר. כי בחינת כֹּה הוא אספקלריא שאינה מאירה, וזה הדבר, הוא בחינת אספקלריא המאירה. ואלו השתי בחינות נביאות, יש בעבודת הבורא:

 

יש אדם העושה המצוה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצוה בעצמה, אילו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה, לא היה עושה אותה, וזה בחינת כה, אספקלריא שאינה מאירה. כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק, כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, היינו אחר עולם הזה. ושילום שכר נקרא בשם נביא, כי ראשי-תיבות של: יבא ברנה נחטא אלומותיו, ושם בפסוק הזה נרמז על שילום שכר (תהלים קכ"ו): הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע – שמצטער בעשייתה, בא יבא ברנה נושא אלומותיו – שישמח לעתיד כשיקבל שכר המצות. ראשי תיבות של י’בא ב’רנה נ’ושא א’לומותיו, ראשי תיבות נביא. אבל נביא שמתנבא בזה הדבר, שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כ"כ בעשייתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה. וזה בחינת נביא, היינו שילום שכר, בבחינת זה הדבר, בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב, בראיה יפה וברה, כמו כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו. ומי שהוא במדריגה הזאת, שעושה המצוה בשמחה גדולה כ"כ, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא בשבילה –  הוא יכול לידע בין קודם גזר דין לאחר גזר דין, כי המצות הם קומה שלימה, והם מחיין את כל הקומות. הן קומת אדם, הן קומת עולם, הן קומת שנה. כי עולם שנה נפש, הן מקבלין החיות מהמצוות, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): וכל מעשהו באמונה, וכתיב (שם קי"ט) כל מצותיך אמונה. והקב"ה הוא אחדות פשוט עם המצוות.

 

וכשמעשה הקב"ה כתיקונן וכסדרן, אזי הקב"ה משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב (שם ק"ד): ישמח ה’ במעשיו. כמו בעל מלאכה שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה – אזי הוא מתענג בה. והשמחה של הקב"ה היא מלובשת בהמצוות, כי הם אחדותו. ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנם בשמחת הקב"ה, שמשמח במעשיו. וזה בחינת (שם קמ"ט): ישמח ישראל בעושיו.

 

נמצא, כשיש איזה צער ודין בעולם, שנה, נפש – אזי בודאי נגרע משמחת הקב"ה, כמו שכתוב (בראשית ו’): ויתעצב אל לבו, וכמו שאמרו (סנהדרין מ"ו): שכינה מה אומרת? קלני מראשי וכו’. וזה שנכנס בתוך השמחה, יכול בודאי לידע לפי ענין השמחה, אם הוא קודם גזר דין, אם הוא לאחר גזר דין. גם יכול לידע, על איזהו חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות: אם אין יכול לעשות בשמחה ראשי המצות, היינו מצוות התלויים בראש, ידע שהדין נגזר על ראשי עולם, שנה, נפש, וכן בשאר קומת המצות. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא ועי’ ביצה מ"ז) בשבת: זכרהו מאחד בשבת. היינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות, שבהם נבראו עולם, שנה, נפש. [וזהו:] (דברים כ"ד) ביומו תתן שכרו – שיהא שכרו מהמצוות בעצמן, ולא תבוא עליו השמש, שלא יעשה המצוות בשכר עולם הבא, שהיא אחר ביאת שמשו, אחר מותו: