תורה ב – המשך

ד

 

ועל ידי מה זוכה לבחינת משפט – על ידי צדקה, שעל ידי צדקה אוחזין במידת המשפט, כמו שכתוב (דברים ל"נ) צדקת ה’ עשה ומשפטיו. וכמו שכתוב (תהלים צ"ט): משפט וצדקה ביעקב וכו’. כי צדקה הוא ע"י משפט, כמ"ש (שם ע"ה): אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים. שמוריש לזה, ומעשיר לזה. וכשנותן צדקה הוא בבחינת זה ישפיל, שמחסר ממונו, ובבחינת וזה ירים, שמעשיר לעני. נמצא שאוחז על ידיזה במידת משפט. ובשביל זה צריך להפריש צדקה קודם התפלה (ב"ב ד’ יו"ד. ובשו"ע או"ח סי’ צ"ב מ"י), כדי שיוכל לכלכל דבריו במשפט. שיהא קולע אל השערה ולא יחטא:

 

וזה שאמרו חז"ל (ב"ב קכ"ג.): למה נתן יעקב את הבכורה ליוסף? בשביל שכִּלכל אותו. משל לבעל-הבית שגידל יתום בתוך ביתו וכו’, כמ"ש (בראשית מ"ז): ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף, כמו (יחזקאל כ"א): הטף אל דרום (לשון דיבור), לפי הטף, היינו שהיה שגורה תפלתו בפיו ע"י הצדקה, וע"י הצדקה שעשה, נתן לו יעקב, שהוא בחינת משפט, את הככורה שהיא בחינת תפלה. כמו שכתוב: ואני נתתי לך שכם, אני דייקא, שהוא בחי’ משפט:

 

       

ועיקר של המחשבות זרות הם ע"י קלקול המשפט, כי משפם הוא בחינת עיינין. כמ"ש (בראשית י"ד): ויבואו אל עין משפט, זה בחינת (דברים ל"ג): עין יעקב. וע"י קלקול משפט, בא קלקול לעיינין, כמ"ש (דברים ט"ז): כי השוחד יעוור עיני חכמים, זה בחינת מחשבות זרות שבתפלה, שהם עננין דמכסין על עיינין, כמ"ש (איכה ג’): סכותה בענן לך וכו’ . ולעתיד שיתוקן בחינת משפט, ככתוב (ישעיה א’): ציון במשפט תפדה, אזי יתעבר עננין דמסכסין על עינא. כמ"ש (שם נ"ב): כי עין בעין יראו בשוב ה’ ציון, ובשביל זה נקרא יוסף (בראשית מ"ט): בן פורת עלי עין:

 

 

וצריך כל אחד לכוין בתפלתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, כמו שמצינו שהצדיקים קורין זה לזה משה. כמו משה שפיר קאסרת . ומשה זה בחי’ משיח. כמ"ש (שם) עד כי יבא שילח דא משה משיח . וכל תפלה ותפלה שכל אחד מתפלל, הוא בחינת איבר מהשכינה. שהם אברי המשכן. שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שייפא בשייפא כל חד לדוכתיה, אלא משה בלחוד. בשביל זה צריך להביא ולקשר כל התפלות לצדיק הדור, כמ"ש (שמות ל"ט): ויביאו את המשכן אל משה, והוא יודע לאעלא שייפא בשייפא ולעשות אותה קומה שלימה. כמ"ש (שם מ): ויקם משה את המשכן :

 

וכל התורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחינת עיבור. וזהו (תהלים י"א): השמים מספרים כבוד אל. היינו התורה שהוא אש ומים, היינו בחינת הנשמות. ובאים בתוך התפלה שהוא בחינת כבוד אל, כמ"ש (תהלים ס"ו): שימו כבוד תהלתו, בחינת תהלתי אחטום לך, והנשמות עם התפלה הנקראת’ כבוד על שם שהיא מלבשת אותנו, כי ר’ יוחנן קרא למאניה מכבדותא, ועל ידי זה נקראת כבוד אל, והן מאירין זה לזה: הנשמות מאירין להתפלה בבחינת העלאת מיים נוקבין, והתפלה מאירה להנשמות, בבחינת חידושים, שהיא מחדשת אותם בבחינת עיבור, והנשמות המלובשין בתפילה המובאות לצדיק שבדור הם בבחינת (תהלים ס"ה): בתולות אחריה ריעותיה מובאות לך: