תורה כב – המשך

 

וצריך כל אדם לרחם מאוד על בשר הגוף, להראות לו מכל הארה ומכל השגה שהנשמה משגת, שהגוף גם כן ידע מזאת ההשגה. בבחינת (ישעיה נ"ח): ומבשרך לא תתעלם, מבשרך דייקא, שלא תעלים עינייך מלרחם על בשרך, היינו בשר גופך. כי צריכין לרחם מאד על הגוף, לראות לזככו, כדי שיוכל להודיע לו מכל ההארות וההשגות שהנשמה משגת, כי הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אבל הגוף אינו יודע מהם. על כן צריך כל אדם לרחם מאד על בשר הגוף, לראות לזכך הגוף, עד שתוכל הנשמה להודיע לו מכל מה שהיא רואה ומשגת תמיד כנ"ל. וכשהגוף הוא בבחינה זו, היא טובה להנשמה, שלפעמים נופלת ממדרגתה, וכשהגוף צח ואור, תוכל הנשמה להתרומם ולחזור למדרגתה על ידי הגוף, היינו על ידי תענוגי הגוף תוכל לזכור ולעלות לתענוגים שלה, כי מאחר שהגוף גם כן טוב וכשר, אינו נלכד בהתענוגים, ועל כן תוכל הנשמה לחזור על ידי תענוגי הגוף למעלתה, לתענוגים שלה. וכן גם כן על ידי הרשימות שיש בהגוף, על ידי הארות שהאירה בו הנשמה מקודם, תוכל עתה לזכור ולעלות ולחזור למדרגתה.

 

וזה בחינת (איוב י"ט): מבשרי אחזה אלוה – מבשרי דייקא. היינו ע"י בשר הגוף יחזה אלוה, היינו השגות אלוקות. היינו שהאדם בגופו יראה ויחזה השגות עליונות, שהנשמה משגת תמיד כנ"ל. אבל כשיש להגוף עזות, מבחינת: והכלבים עזי נפש – אין הנשמה יכולה לסמוך עצמה ולהתקרב אל הגוף להודיע לו מההשגות שלה, כי תוכל ללכוד בתוקף ועזות הגוף, מה שהגוף עז וחזק בהתאוות. וצריך לזה עזות דקדושה, היינו קולות הנ"ל, שעל ידי זה משבר עזות הגוף, כי אנחה שוברת גופו של אדם (ברכות נ"ח ע"ב), וכשמשבר עזות ותקיפות הגוף, על ידי זה תוכל הנשמה להתקרב עצמה אל הגוף, כי לא תהיה נלכדת שם.

 

וזה בחינת (תהלים ק"ב): מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. עצמי היא הנשמה, שהיא עצם האדם, כי עיקר עצמיות האדם, מה שנקרא אצל האדם "אני" הוא הנשמה, שהיא עצם הקיים לעד. אבל מחמת עזות הגוף בתאוותיו, אזי הנשמה שהיא עצם האדם, רחוקה מבשרו וגופו, וע"י קול אנחה, שהיא בחינת עזות דקדושה כנ"ל, על ידי זה נשבר עזות גופו, ואז מתקרבת ומתדבקת העצם להבשר, היינו הנשמה להגוף, וזהו: מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי כנ"ל. ובחינת קול התקיעות הוא בחינת: מקול אנחתי, והוא משבר גופו של אדם, בבחינת (עמוס ג’): אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, ועל ידם יוכל לבוא לרועים הנ"ל.

 

וזה בחינת: תקיעה, שברים, תרועה. תקיעה – הם הקולות, קול עוז. שברים – שעל ידם נשבר עזות הגוף כנ"ל. תרועה – בחינת (שמואל ב’, ה): ואתה תרעה את עמי הנ"ל, שהם הרועים דקדושה. שאי אפשר להתקרב להם כי אם ע"י עזות דקדושה, שהוא בחינת קולות דקדושה, בחינת קול שופר כנ"ל. וזה (בראשית י"ז): וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה, וכתיב (שם): בעצם היום הזה נימול אברהם. היום הזה – זה בחינת קול שופר שמצוותו ביום (ר"ה כ"ח ע"א, מגילה כ’ ע"ב) בבחינת (תהלים כ’): יענך ה’ ביום צרה, שעל ידו נימול ונשבר ערלת בשר, ומקבל אור העצם:

  

ו

 

וכן בכלליות בני האדם יש בחינת עצם ובשר. היינו שהחכם האמת, שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, הוא בחינת עצם, והעם הם נגדו בחינת בשר. וכשהם בבחינת בשר, כמו בשר הגוף בעצם האדם, הם שומעים הקול אנחה, היינו קולו של החכם, ושוברת גופם, בבחינת אנחה שוברת וכו’, ועל ידי זה יוכל לסמוך להתקרב אליהם, שהם בחינת בשר, בבחינת: מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי הנ"ל. אך כשאינם בבחינת בשר, אינם שומעים כלל קול האנחה הנ"ל. ואפילו אם שומעים קולו, אינם שומעים הקול בעצמו, כי אם קול הברה:

 

ז

 

וקול הברה הוא: דע, כי כשנתעורר קול דקדושה, אזי מתעורר ממנו קול דסיטרא-אחרא, כי ע"י העבירות נבראים מחבלים, והם צועקים: הב לן מזוני! הב לן חיי! וכשאין מתגבר ומתעורר קול דקדושה, הם נחים, אך תיכף שמתעורר קול דקדושה, הם מתעוררים תיכף, ומתחילין לצעוק ולקטרג נגדו – וזהו קול ההברה, שיוצא מקול הקדושה. וזה בחינת (ירמיה י"ד): אם עוונינו ענו בנו – אין עניה אלא לשון צעקה, היינו שהעוונות צועקין בנו בתוכנו ממש, ע"י שנתעורר קול דקדושה, וכמו שכתוב: אצל הצָּרְפִית (מלכים א’, י"ז): באת אלי להזכיר את עווני, היינו כל זמן שלא היה שם אליהו, ולא היתה הקדושה גוברת כל כך, היו העוונות שלה נחים, אך ע"י שנתעורר שם קדושת אליהו, היו נזכרים ונתעוררים עוונותיה לצעוק ולקטרג עליה.

 

וזהו: אם עוונינו ענו בנו – שהעוונות צועקין בתוכנו, ואפילו כשאנו צועקים איזה קול דקדושה, אין אנו זוכין לשמוע קול דקדושה בעצמו, לשבר על ידו עזות הגוף, כ"א קול הברה, שהוא קול העוונות, שנתעוררין נגד קול דקדושה, והם צועקין בתוכנו: ה’ עשה למען שמך – שאתה בעצמך תעשה למען שמך ותרחם עלינו למענך לבד. וכשאינו בבחינת בשר להחכם, שהוא בחינת העצם, אזי אינו שומע הקול בעצמו הנ"ל, רק הקול ההגרה, היינו קול העוונות שנתעוררים מזה הקול. וזה (ר"ה כ"ז ע"ב): התוקע בבור, בחינות (תהלים פ"ח): שתני בבור תחתיות, והוא מתאנח ותוקע על זה – אותם העומדים בחוץ, שאינם בבחינת בשר. אם קול שופר שמע – יצא, היינו שיוכל לצאת מתוך הרע שלו. ואם קול הברה שמע – לא יצא כנ"ל.

 

נמצא, בין קול אנחת האדם בעצמו אינו שומע, אם אינו בבחינת בשר – שהגוף רחוק כ"כ מהעצם הנשמה, עד שאינו בבחינת בשר, ואזי אינו שומע קול אנחתו, וכן קול אנחת החכם, אם אינו בבחינת בשר להחכם, אינו שומע קולו, כי אם קול הברה כנ"ל:

 

ח

 

ולבוא לבחינת בשר, הוא ע"י השימוש, ע"י שמשמש את החכם, נעשה בחינת בשר להחכם, וכן ע"י שמשמש הגוף להנשמה, בעשיית מצוות מעשיות, נעשה הגוף בחינת בשר להנשמה. וכשהבשר בבחינת הזאת, אז (ישעי’ מ"א): ולירושלים מבשר אתן – מבשר הנימול הנ"ל נשלם ירושלים, שהיא קריה נאמנה ‘(שם א’), היינו שזוכין לבוא לאמונה, שהיא כלליות הקדושה, שמקבלין מצדיקי הדור האמתיים, שאי אפשר להתקרב אליהם כי אם ע"י עזות דקדושה, שהוא בחינת כל הקולות דקדושה, שעל ידי זה משברין עזות דסיטרא-אחרא, שהוא בחינת עזות הגוף, וזוכין להתקרב ולהתדבק אליהם, ועל ידי זה זוכין לאמונה שלימה, שהוא בחינת: ירושלים קריה נאמנה כנ"ל: