תורה יד-המשך

ג

 

ואי אפשר לקרב את הגרים עם בעלי התשובה, אלא ע"י תורה. כמו שכתוב (משלי ה’): יפוצו מעינותיך חוצה – שצריך להשקות אותם שהם מבחוץ, להודיע להם הדרך ילכו בה. וזה שאמרו חז"ל (אבות פ’ ו’): אין כבוד אלא תורה: וזהו (ירמיה ט"ו): אם תוציא יקר מזולל, ואמרו חז"ל (ב"מ פ"ה.): אלו שמקרבין בני אדם לעבודת השם יתברך, כי זהו נקרא מוציא יקר, היינו כבוד, מזולל – מזילותא דגלותא. וזה (תהלים קי"ג): רם על כל גוים ה’, היינו כשהעכו"ם מודין ומשבחין ליה, אזי: על השמים כבודו – אזי נתעלה נתעלה הכבוד מהחושך.

 

ואי אפשר לבוא להתעוררות התשובה, הן לרשעי ישראל, הן לגרים, אלא על ידי התורה שמאירין להם אל מקום שהם שם. כמו שכתוב: יפוצו וכו’ חוצה. חוצה דייקא, כי התורה הם ששים רבוא אותיות, כנגד ששים רבוא נשמות. ויש לכל הנשמות שרש למעלה במחשבה דקודשא בריך הוא, כי ישראל עלו במחשבה תחילה (ב"ר פרשה א’). וע"י זיווג הנשמות, נבראים נשמות גרים, וכשנתעוררים הנשמות, ע"י אותיות התורה שהוציא מפיו, ומתנוצצים זה לזה, זה בחינת זיווג, שזה מקבל הארה מזה. וע"י הזיווג של התנוצצות הנשמות שבמחשבה, נבראים נשמות גרים. גם הפושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, (כי נקרא פושעי ישראל, נמצא ששם ישראל נקרא על כל פנים עליו עדיין, מאחר שנקרא פושעי ישראל), אע"פ שחטא, ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.) יש לו אחיזה ושורש במחשבה עליונה. וע"י ההתנוצצות התנוצץ גם שרש נשמתו, בין שאר השרשים. ומגיע הארה לזה הפושעי ישראל משרש נשמתו, וע"י הארה הזאת חוזר בתשובה:

 

ד

 

וזה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א.): מפני מה תלמידי חכמים אין בניהם תלמידי חכמים – מפני שלא ברכו בתורה תחילה. שצריך כל אדם ובפרט תלמיד חכם, לברך ולהאיר בלימוד תורתו בשרש הנשמות. היינו במחשבה תחילה, כי שם שרשינו. נמצא, כשמביא הארה וברכה לתוך תחילת המחשבה, ועל ידו מתנוצצין ומתברכין הנשמות. נמצא, כשממשיך נשמה לבנו, בודאי הוא ממשיך נשמה בהירה וזכה, וע"י זה גם בנו יהיה תלמיד חכם. אבל כשאין מאיר ומברך את התחילה, ע"י לימודו, אז כשממשיך נשמה לבנו, הנשמה היא כבחינת (ש"ה ה’): אני ישנה, ואינה מאירה, מפני זה לא יהיה בנו תלמיד חכם. וזה מפני שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שרש הנשמות, בבחינת: ישראל עלה במחשבה תחילה:

 

ה

 

ואין אדם זוכה לתורה, אלא ע"י שפלות, כמו שאמרו חז"ל (עירובין נ"ד.): וממדבר מתנה – שישבר גאוותו, מד’ בחינות שפלות: כי צריך אדם להקטין את עצמו, לפני גדולים ממנו, ולפני בני אדם כערכו, ולפני קטנים ממנו, ולפעמים שהוא בעצמו קטן שבקטנים, וצריך להקטין את עצמו כנגד מדרגת עצמו, וידמה בעיניו שהוא למטה ממדרגתו, בבחינת (שמות ט"ז) שבו איש תחתיו:

 

וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא בר יומא, דהוי כהר תבור. והר תבור כמה הוי ארבעה פרסי. ובי משכא דצוואריה , תלתא פרסי, ובי מרבעתא דרישיה, פרסא ופלגא. ורמא כופתא, ומכרא לירדנא:

 

פירוש רשב"ם : אורזילא בר יומא – ראם בן יום אחד, דאותו היום נולד. כהר תבור – כן היה גדול. בי מרבעתא דרישיה – מקום הנחת ראשו כששוכב על הקרקע. רמא כופתא – הטיל ריעי. סכרא – הריעי לירדנא לפי שעה עד שמיסמסוהו המים מעט מעט.

 

אורזילא בר יומא – היינו בחינת כבוד, שהוא בעכו"ם בזילותא.

וזה: אור זילא – אור, היינו בחינת כבוד, כמו שכתוב: והארץ האירה מכבודו. ולמה נקרא בר יומא – כי לא יתגלה הכבוד אלא בביאת משיחנו. וכתיב ביה: אימתי יבוא מר – היום, היום אם בקולו תשמעו (כמו שאמרו רז"ל סנהדרין צ"ח ע"א), ובכל יום מוכן הכבוד לצאת מזילותא.

והוה כהר תבור – שראה, שהעלאת הכבוד, תלוי בזה שאדם משכר גאוותו, כפי השתברות גאותו, כן הוא העלאת הכבוד. כי כבודו נתעלה ע"י התורה כנ"ל, ואין אדם זוכה לתורה אלא ע"י שפלות, כמו שאמרו חז"ל: וממדבר מתנה.

וזה: הר תבור – הר, לשון גדלות, כמו שכתוב (תהלים ל’): העמדת להררי עוז. ותבור, לשון שבירה.

והר תבור רמה הוה ארבע פרסי – היינו ארבע בחינות שפלות הנ"ל, שצריך להקטין לפני צדיקים, בינונים רשעים, ולפני מדרגת עצמו, ושידמה בעיניו כאילו לא בא עדיין לפני מדרגתו שהוא בה. וזה: הר תבור ארבע פרסי – ששבירת הגדלות הם בארבע בחינות הנ"ל.

ומשכא דצוואריה תלתא פרסי – זה בחינת הדברים שדרך בני אדם להתגדל בהם, הם ג’ דברים. וצריך לשמור את עצמו מהם, כמו שכתוב (ירמיה ט’): אל יתהלל חכם בחכמתו וכו’, והם ג’ בחינת, חכם גיבור עשיר. והגדלות נקרא משכא דצווארא, בבחינת (תהלים ע"ה): תדברו בצוואר עתק.

ומרבעתא האישיה פרכא ופלגא – זה בחינת זיווג הנעשה בראשית המחשבה. מרבעתא – לשון זיווג, כמו שכתוב (שם קל"ט): ארחי ורבעי. ועל ידי זיווג הזה, נעשה פרסא ופלגא. פרסה, זה רמז על המשכת הנשמות לבניהם, זה מכונה בשם פרסה שלימה. והתנוצצות שהנשמות מתנוצצין ומאירין ומעוררין את הפושעי ישראל בתשובה, ומולידין נשמות גרים, זה מכונה בשם פלגא. כי עדיין הם רחוקים מהקדושה מאד, ויכול להיות להם מניעות רבות. וצריך להם יגיעות רבות, כדי להפשיט מהם הבגדים צואים שהלבישו, כמו שכתוב (זכריה ג’): הסירו הבגדים הצואים. כי אלו הבגדים הצואים, הם מונעים אותם מלחזור לקב"ה, והם מפסיקים, כמו נהר המפסיק שאי אפשר להלוך דרך אותו הנהר, וצריך להשליך הבגדים הצואים.

 

וזה: רמא כופתא וסכרא לירדנא – ע"י שמפשיטין ומשליכין מעליהם הבגדים הצואים, נתבטלים כל המניעות והמסכים המבדילים בינם לבין הקדושה. וזה: וסכרא לירדנא – כי הירדן מפסיק בין קדושת ארץ ישראל לחו"ל. ובשביל זה נקראים בשם פלגא, כי עדיין צריך להשליך מהם הבגדים הצואים, כדי להסיר המפסיקים והמונעים והמסכים המבדילים בינם לבין הקדושה. אבל אלו הנשמות שתלמידי חכמים ממשיכין לבניהם כנ"ל, זה מכונה בשם פרסה שלימה. כי אין להם מסכים המבדילים. וזה: וכיבדתו – כבדהו בכסות נקי, (כמו שדרשו רז"ל על פסוק: ולקדוש ה’ מכובד וכו’. שבת קי"ט.) כסות נקי – היינו להשליך הבגדים הצואים. כי זה עיקר כבוד השם יתברך, אם תוציא יקר מזולל – להחזיר בני אדם בתשובה, ולהמשיך נשמות הגרים. וגרים שמתגיירין, הם באים תחת כנפי השכינה, ובשביל זה נקרא גר צדק (כמובא בהקדמת הזוהר ד"ו). וזה שמובא בזוהר (יתרו בר"מ דף צ"ג ע"א): כסות נקי, דא כנפי מצוה, היינו שכינה הנקראת מצוה, בבחינות (תהלים קי"ט): כל מצוותיך צדק. וזהו: וכיבדתו, שזה עיקר כבודו, שיכניס גרים תחת כנפי השכינה כנ"ל: