תורה יא-המשך

ה

 

ושמירת הברית, יש בו שני בחינות. יש מי שזיווגו בששת ימי החול, ואעפ"כ הוא שומר את בריתו ע"פ התורה, שאינו יוצא מדיני התורה. ויש מי שהוא שומר הברית, שזיווגו משבת לשבת. והוא בחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה. וזה בחינת שַׁדַּי של שבת, שאמר לעולמו דַּי (ב"ר פרשה מו חגיגה יב), שצמצם את עצמו מכל המלאכות, וזה בחינת יחודא עילאה. ויש בחינת שַׁדַּי של חול, שגם בחול יש צמצומים ממלאכה לחבירתה. וזה בחינת מט"ט ששולטנותיה ששת ימי החול, בחינת ששה סדרי משנה (כמובא בזוה"ק  ובכתבי האריז"ל), ששמו כשם רבו, כמו שכתוב (שמות כ"ג): כי שמי בקרבו (כמובא בפירש"י שם). וזה בחינת יחודא תתאה, היינו שהקב"ה מלביש את עצמו במט"ט בששת ימי החול, ומנהיג העולם על ידו:

 

ו

 

וזה בחינת הלכה וקבלה: קבלה, היא בחינת (תהלים כט): השתחוו ל’ה’ ב’הדרת ק’ודש – ראשי תיבות קבלה. והלכה, היא בחינת (שם ק’): ה’ריעו ל’ה’ כ’ל ה’ארץ – ראשי תיבות הלכה, כמובא בכוונות. השתחוו לה’ בהדרת קודש, זה בחינת יחודא עילאה, היינו זיווג של שבת. וזה בחינת ברית עילאה, ששם עיקר ההשתחויה, בבחינת (בראשית מב): ויבואו אחי יוסף וישתחוו לו. והוא בחינת הדרת קודש, בבחינת (דברים לג): בכור שורו הדר לו. הריעו לה’ כל הארץ – זה בחינת יחודא תתאה, היינו זיווג של חול, שהוא בבחינת מט"ט, ששולטנותיה ששת ימי החול, ששה סדרי משנה. וזה: הריעו (לשון תרועה וזמרה), בבחינת (ישעיה כד): מכנף הארץ זמירות שמענו. כי מט"ט הוא בבחינת כנף, לשון: ולא יכנף עוד מוריך (שם ל), כי בו מתלבש הקב"ה בששת ימי החול כידוע:

 

ז

 

וזה בחינת רזין, ורזין דרזין. רזין, הוא בחינת הלכה. רזין דרזין, הוא בחינת קבלה. התלבשות הקבלה בהלכה, הוא בחינת הנהגת הקב"ה בששת ימי החול, שהוא בחינת יחודא תתאה. וזה בחינת: (סיום הפסוק מכנף הארץ הנ"ל) צבי לצדיק רזי לי רזי לי. צבי לצדיק, היינו בחינת קדושת הזיווג, יש בו שני רזין. היינו יחודא עילאה, ויחודא תתאה, שהם בחינת הלכה וקבלה, בחינת רזין ורזין דרזין. וזה שאמרו חו"ל (חולין ס’.): ‘יהי כבוד ה’ לעולם’, שַׂר העולם אמרו. בשעה שאמר הקב"ה לאילנות: למינהו, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: מה אילנות, שהם גבוהים, ואינם תכופים, אמר הקב"ה "למינהו". כל שכן אנן, שאנו קטנים, ותכופים, שצריכים לצאת למינהו. פתח שַׂר העולם ואמר: יהי כבוד ה’ לעולם. כי באמת גם הגדולים, שזיווגן אינם תכופים, רק משבת לשבת. גם להם הזהירה התורה על שמירת הברית, שישמרו את עצמן, כמו שכתוב (שמות לא): ושמרו ב’ני י’שראל א’ת ה’שבת – ראשי תיבות ביאה, כמובא בכוונות. היינו אע"פ שזיווגו הוא רק משבת לשבת, אעפ"כ צריך שמירה גדולה, בחינת: ושמרו וכו’. כל שכן הקטנים, שהם בחינת דשאין, שזיווגם תכופים, גם בששת ימי החול, מכל שכן שצריכים שמירה גדולה, לשמור את בריתם, שישמרו את עצמם על פי התורה בבחינת: למיניהם. מיד, כששמע שַׂר העולם, שהוא מט"ט, ששולטונתיה ששת ימי החול, בחינת דשאים בחינת יחודא תתאה. פתח ואמר: יהי כבוד ה’. כבוד דייקא, כי על ידי שמירת הברית בשני הבחינת הנ"ל, הכבוד בשלימות כנ"ל. נמצא שע"י שמירת הברית בשני הבחינת הנ"ל, שהוא בחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה, היינו מאילנות ודשאים, גדולים וקטנים, זיווג של שבת וזיווג של חול, בחינת הלכה וקבלה, רזין ורזין דרזין, אזי הכבוד בשלימות כנ"ל. וע"י הכבוד זוכה לדיבור המאיר, וע"י הדיבור יכול לבא לתבונות התורה לעומקה כנ"ל: