תורה יב-המשך

 

וזה ידוע שאינו נקרא תלמיד-חכם, אלא ע"י תורה שבע"פ. כי זה שיודע ללמוד חומש, אינו נקרא תלמיד-חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו. ושונא ורודף את הצדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון. כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמו שכתוב בזוהר (ויצא דף קנג ע"ב, ויחי רמה ע"ב): צדיקים ירשו ארץ – צדיקים תרי משמע. ושני צדיקים אלו, הם: זה הצדיק שחידש זאת התורה שבע"פ, זה צדיק עליון. וצדיק התחתון – זה שלומד החידושין. ותורה שבע"פ, היינו שכינתא, כמו שכתוב (בפתח אליהו): מלכות – פֶּה, ותורה שבע"פ קרינן לה. וכשהשכינה, הנקרא תורה שבע"פ, באה בתוך תלמיד-חכם שד יהודי, זה נקרא גלות השכינה. ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו’. וכשהאדם לומד בקדושה ובמהרה, איזה דין ופסק, שחידש איזה תנא או צדיק אחר, ע"י זה נעשה בחינת נשיקין. ונשיקין, זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא. כי הפסק הזה, הוא דיבורו של התנא, ודיבור הוא החיות, כמו שכתוב (בראשית ב): לנפש חיה, ותרגומו: לרוח ממללא. ורוח ממללא, היינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבע"פ, כמו שכתוב (שם א): תוצא הארץ נפש חיה. נמצא, בשעה שמחדש התנא איזה חידוש, ומדבר זה החידוש, זה הדיבור בעצמו, היא בחינת התורה שבע"פ שחידש, כי משם מוצאה, כמו שכתוב: תוצא הארץ נפש חיה.

 

נמצא עכשיו כשלומדים את החידוש הזה, וכשמכניסין הלימוד והחידוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק, שחידש זה החידוש, עם רוח ממללא, היינו עם הדיבור הלומד זה החידוש עכשיו. וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא, נקרא נשיקין. נמצא, כשלומדין איזה הלכה שחידשו התנאים, ע"י זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא. אבל תלמיד-חכם שד יהודי, כשלומד גמרא או פסק דין, עליו כתוב (משלי כ"ז): נעתרות נשיקות שונא, כי התנא אינו יכול לסבול רוחו של תלמיד-חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבול לנשק את עצמו עם נבילה, כל שכן שנבילה טובה הימנו. ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, ע"י זה נתדבק רוחם ברוחינו, כמו שאמרו חז"ל (יבמות צ"ז): שפתותיהם דובבות בקבר, וזה ע"י בחינת נשיקה:

 

וזה בחינת (בראשית כט): וישק יעקב לרחל, וישא קולו ויבך – פירש רש"י שצפה ברוח הקודש, שאינה נכנסת עמו לקבורה. רחל – בחינת תורה שבע"פ, שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמו שכתוב (משלי כ"ז): כבשים ללבושיך, כמו שכתוב (ישעיה ג’): שמלה לך קצין תהיה לנו. כשאדם כשר לומד תורת התנא, אזי התנא נושק אותו, והוא נושק התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שכתוב: שפתותיו דובבות בקבר וכו’. וזה בחינת: וישק יעקב – הוא התנא. לרחל – היא התורה שבע"פ שחידש, שנשק ודיבק את רוחו, ברוח הקודש שבשכינה. ויבך – שצפה ברוח הקודש שלו, שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבע"פ, וראה שבגלות הזה, ע"פ הרוב הלומדים אינם הגונים, נמצא שע"י לימודם שילמדו, לא תכנס רוח הקודש של רחל, של תורה שבע"פ, לקבורה, שאין שפתותיו דובבות בקבר, ע"י לימודו של רשע, ועל ידי זה: ויבך על גלותו. ועוד, שלפעמים הלמדן אומר איזה חידוש בשם עצמו, ולא בשם התנא, נמצא שעל ידי זה אינו נכנס עם התנא לקבורה, כי אין אומר בשם אומרו.

 

ב

 

ואם יקשה לך: הלא תיכף כשלומד הלמדן החידוש של הצדיק היה לו לחזור בתשובה, ואיך מניח התורה שבע"פ את הלמדן לילך ברשעתו. תשובה על זה: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא – פירוש: בשעה שהגיד הצדיק התורה שבע"פ, הגיד אותה בבחינות (הושע י"ד): צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. וזה: כי אחי אביה הוא – ברמאות, בבחינת: ופושעים יכשלו בם. וכי בן רבקה הוא – הכשירה, וזה בחינת: צדיקים ילכו בם. ולא עוד: ותרץ ותגד לאביה – היינו זאת הבחינה של ופושעים יכשלו בם, בא לו בנקל יותר, כמו שאמרו חז"ל (סוטה כ"א ע"ב): אני חכמה שכנתי ערמה. כי כשאדם לומד תורה, נכנס בו ערמימיות: וזה ותרץ – כאדם שרץ במהירות ובנקל. ותגד לאביה – שהתורה היא מגדת להלמדן ערמימיות. וזהו: ותרץ ותגד לאביה – שהערמימיות בא בנקל ובמהירות יותר לאדם, כי הקדושה צריך סיוע מלעילא, כמו שאמרו (ע"ז נ"ה.): הבא לטהר מסייעין לו. אבל הערמימיות פותחין – יש לו פתחים הרבה ובא לו בנקל.

 

ג

 

ואם יקשה לך: אם התנא היה צדיק גמור, איך בא זה הדבר, שאומר תורתו שיכול לסבול שני משמעות: משמעות טוב, דהיינו צדיקים ילכו בם, ומשמעות להיפוך, דהיינו ופושעים יכשלו בם. אבל דע, שהתנא היה צדיק גמור, ותורתו זכה מבלי פסולת, ומה שנראה בה משמעות ערמומיות, זה, כי כל העולם מקבלים פרנסתם משמאלה, כמו שכתוב (משלי ג’): משמאלה עושר וכבוד, בשביל זה, נפל התנא בשעת אמירת תורתו, לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה, לבחינת שמאלה. כדי שעל ידי זו בחינת שמאלה, יקבל שפע ופרנסתו לעולם, ולהמשיך להם עושר וכבוד, כמו שכתוב: משמאלה עושר וכבוד. אבל מצד התנא, אין נפתל ועקש. ועל זה צריך הלמדן לידע קודם לימודו, שבשעה שיושב ללמוד, הצדיק שבגן-עדן ציית לקליה, כמו שכתוב (שיר השירים ח’): היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך (וכמובא כזוהר לך לך דף צב ע"א).

 

וזה: ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו – היינו כשהלמדן יודע שמע יעקב, שיעקב בן אחותו, בחינת כשרות, שלמד ואמר זאת התורה בכשרות לשמה, ויעקב, היינו התנא, ציית לקליה, וירץ לקראתו – ומחבק ומנשק לו. היינו שע"י לימודו, מתדבק רוח התנא כרוחו, זה בחינת נשיקין. ויביאהו אל ביתו – שמביא את רוח התנא לתוך התורה שלומד עכשיו, כי שם ביתו, כמו שכתוב: תוצא הארץ נפש חיץ. ויספר ללבן – לשון ספיר ואור. שרוח התנא מאיר להלמדן, ומבאר לו את הדברים האלה – פירש רש"י שלא בא אלא מתוך אונס אחיו, שנטל ממנו ממונו. פירוש, שרוח התנא מודיע להלמדן, שלא בא התנא לבחינה הזאת, שיסבול תורתו משמעות ערמימיות, אלא מתוך אונס אחיו שנול ממונו. כדי: בשמאלה עושר וכבוד – כדי להמשיך להם שפע גשמיות. כשידע הלמדן כל זה, יאמר לבן: אך עצמי ובשרי אתה – דהיינו שיתקשר הלמדן עם התנא בהתקשרות גדול. וישב עימו חודש ימים – ויתישב בדבר עם רוח התנא איך לחזור בתשובה, ולחדש ימיו שעברו בחושך, בבחינת (תהלים קג): תתחגש כנשר נעוריכי, אבל תלמיד-חכם שד יהודי אינו רואה כל אלה ואינו שומע שמע בן אחותו. ויאמר לו אחרי אתה – שלבן חושב ואומר, שגם התנא לא אמר תורתו אלא בערמימיות, ואין בה שום צד כשרות, וחושב שהוא אחיו ברמאות, שכולו רמאות, חס ושלום, ואינו רוצה לחזור בתשובה, ודובר על צדיק עתק בגאוה ובוז.