תורה מט – המשך

 

 

ולבאר העניין קצת, צריכין לחזור ולבאר ענין התורה הזאת. וכלל התורה היא, כי מבואר ב"עץ חיים" בתחילתו, שכשהשם יתברך רצה לברוא את העולם, היה אור הקב"ה אין סוף, ולא היה מקום לבריאת העולמות, והוצרך, כביכול, לצמצם אור האין סוף לצדדין, ונעשה חלל הפנוי, ובתוך החלל הפנוי הזה, ברא כל העולמות. וכל העולמות נבראו ע"י חכמה, כמו שכתוב: כולם בחכמה עשית, ועיקר תכלית בריאת העולמות היה בשביל המלכות, היינו כדי לגלות מלכותו, שזה אי אפשר כי אם ע"י העולמות, כי אין מלך בלא עם, ובשביל זה היה הצמצום של החלל הפנוי, כדי שיהיה מקום לבריאת העולמות, כדי שיתגלה מלכותו יתברך.

 

כל זה מבואר בזוהר ובכתבים, ורבינו ז"ל מבאר כל זה בכל אדם. כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל, ועיקר האלקות – בלב. והאלקות שבלב איש הישראלי הוא בחינת אין סוף, כי אור להביותו הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו. ולפי גודל ההתלהבות הלב של איש הישראלי, שהוא עד אין סוף, לא היה אפשר לו לעשות שום עבודה, ולא היה יכול לגלוץתשום מיה טובה,כי מגודל התלהבותו עד אין סוף אינו יכול לעשות שום דבר,שזהו בחינת מה שבתחית הבריאה לא היה מקום לבריאה, מחמת שהיה הכל אין סוף כנ"ל,כי בריאת העולמות, הן הן המיות כנ"ל. ועל כן צריך האדם לצמצם אור התלהבות ליבו, שהוא עד אין סוף, כדי שיוכל לעבוד את ה’ בהדרגה ובמידה, כי השם יתברך רוצה בעבודתנו, שנעבוד אותו בעובדות ובמידות טובות, שזה אי אפשר כי אם ע"י הצמצום כנ"ל.

 

וכשמצמצם את אור להביות ליבו, אזי נשאר חלל פנוי בלב, בחינת: ולבי חלל בקרבי (שזהו סוד חלל הפנוי, שהיה בתחילת הבריאה), ובתוך זה החלל הפנוי נתגלין מידותיו הטובות, שהם סוד בריאת העולמות, שהיה בתוך חלל הפנוי הנ"ל. כי המידות הן הן העולמות כנ"ל, היינו כי ע"י הצמצום שמצמצם את אור ההתלהבות, שעל ידי זה נעשה בחינת חלל הפנוי, בחינת: ולבי חלל בקרבי, על ידי זה הוא עובד את השם יתברך בהדרגה ובמידה, ועושה מעשים טובים ומידות טובות, שכל זה הוא בחינת התגלות המידות, שהן העולמות, בתוך חלל הפנוי שבלב.

 

ועיקר בריאת העולמות היה ע"י חכמה כנ"ל, וזה הוא בחינת מה שעיקר עבודת ה’ לזכות למידות ומעשים טובים, הוא ע"י ששומר החכמה שבלב, שהוא המחשבה שבלב, שצריכין לשמור מאד המחשבה שבלב, שהוא בחינת חכמת לב, שזהו עיקר היצרין, כי מחשבות טובות הם יצר טוב, ומחשבות רעות הם יצר הרע. היינו, כשחושב מחשבות טובות, שזהו בחינת חכמה שבלב, אזי על ידי זה זוכה לפעולות ומידות טובות, שזהו בחינת התגלות הבריאה, שהיא המידות, בתוך חלל הפנוי, ע"י החכמה שבלב, שהוא בחינת מחשבות טובות שבלב כנ"ל. אבל כשחושב מחשבות רעות ח"ו, אזי הוא מקלקל החלל שבלב, שהוא סוד חלל הפנויף ואזי הוא מטממם החלל שבלב, בבחינת ערלת לב וכנ"ל. וזהו בחינת קלקול הבריאה, שהיה ע"י החכמה שבלב כנ"ל. וכל עיקר העבודה שצריכין לצמצום הנ"ל, ולחשוב מחשבות טובות, כדי לזכות למעשים טובים ומידות טובות, כל זה הוא בשביל לגלות מלכותו יתברך, שבשביל זה היה עיקר הבריאה כנ"ל. כי ע"י שזוכה לפעולות ומידות טובות ע"י כל הנ"ל, על ידי זה מקבל עליו עול מלכות שמים שלימהף שזהו בחינת התגלות מלכותו יתברך, שנתגלה ע"י בריאת העולמות שבתוך החלל הפנוי, ע"י החכמה וכנ"ל.

 

והכלל, שבריאת העולמות ועבודת השם יתברך בפעולות ומידות טובות, הם בחינת אחת ממש וכנ"ל, והכן היטב. ואז, כשנתגלה מלכותו יתברך ע"י מעשיו ומידותיו הטובים, שנתגלו בתוך החלל שבליבו כנ"ל, זהו בחינת עליית שני הבתים הנ"ל: מי עם זאת, ביתא עילאה וביתא תתאה כנ"ל. כי התגלות המלכות זה בחינת ביתא תתאה, ותחילת הצמצום, שהוא החלל הפנוי שבלב, זה בחינת ביתא עילאה, שעיקר כוונת הצמצום היה בשביל עבודת השם יבתרך, כדי לזכות לגלות מלכותו יתברך. ועל כן אין נשלם תיקון ועליית ביתא עילאה, עד שעולה ביתא תתאה, דהיינו עד שנתגלה מלכותו יתברך, שזה עיקר תכלית כוונת הבריאה. ואז כשנתגלה מלכותו יתברך, אז דייקא יש עלייה לביתא עילאה, כי אז דייקא עולים שניהם יחד, ביתא עילאה וביתא תתאה, בבחינת: מי זאת עולה – מי עם זאת עולה וכו’ כנ"ל, כי לא אבוא בעיר עד דבקירבך קדוש – שאין הקב"ה נכנס בירושלים שלמעלה, שהיא בינה ליבא וכו’ כנ"ל, עד שיבנה ירושלים שלמטה, שהוא בחינת התגלות מלכותו יתברך כנ"ל.

 

וכל זה הוא בחינת תפילה, שהיא עבודה שבלב. כי תפילה שבלב היא בחינת התגלות מלכותו שבתוך חלל הפנוי שבלב כנ"ל. והבן מאד, כי הדברים עמוקים מאד מאד, ורבינו ז"ל קיצר כאן ודיבר הכל ברמז, כמאן דמחוי במחוג, והדברים נכוחים למבין. והעיקר לקיימם כפשוטן, לשמור עצמו מאד ממחשבות רעות, כי מחשבות רעות הם עיקר היצר הרע, בחינת יצירה לביש. על כן צריכין לשמור מחשבתו מאד, ולהכריח עצמו תמיד לחשוב מחשבות טובות, שהם בחינת יצר טוב, ולזכות לעשות על ידי זה מעשים טובים ומידות טובות וכו’, ולהתפלל בכוונה ולעשות תשובה.

 

ובתחלה צריכין לצמצם התלהבות ליבו שלא יבער יותר מדי, כי צריכין לעבוד את השם יתברך בהדרגה ובמידה דייקא, ושאר כל הדרכים קדושים וטהורים ועצות נכונות, שיכולין להוציא מתוך דברי התורה הקדושה הנוראה הזאת. ועוד לאלוק מילין בכל זה, ויתבאר במקום אחר קצת, כי לא יספיקו המון יריעות לבאר דיבור אחד מדיבוריו הנוראים, ודי בזה כעת. (ונחזור לענין ראשון):

 

ובשביל זה, נקרא ניסן אביב, אָלֶ"ף עם בֵּי"ת, יוּ"ד עם בֵּי"ת. וזה יחודא עילאה, ויחודא תתאה: