יד המשך-תורה טו אור הגנוז

 

ועל ידי זה, היינו ע"י הכבוד שמכבד יראי ה’, שהוא בחינת החזרת הכבוד לשרשו, דהיינו ליראה, ע"י זה זוכין לשלום, כמבואר לעיל היטב. וזהו שאמרו רז"ל (שבת קי"ט ע"ב): המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, כי המבזה תלמיד חכם ומזלזל יראי ה’, נמצא שפוגם בכבוד, ואינו מחזירו לשרש היראה, ואזי אין זוכה לשלום, ועל כן אין רפואה למכתו, כי כל החולאת באין ע"י בחינת מחלוקת, כי כל החולאת הם בחינת מחלוקת, שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה, ואין מתנהגים בשלום, במזג השוה, וע"י זה בא חולאת כידוע. ועל כן כשמבזה תלמיד חכם, ופוגם בשלום, על כןאין רפואה למכתו כנ"ל. כי עיקר הרפואה ע"י השלום כנ"ל, בבחינת (ישעיה נ"ז): שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו:

   

גם בעת אמירת התורה הנ"ל, הזכיר רבינו ז"ל מאמר רבותינו ז"ל: אין מספידין בחנוכה (שבת כ"א ע"ב ובש"ע סי’ תר"ע). ואיני זוכר מה שפירש בו. (והנראה לעניות דעתי, כי ההספד הוא בשביל לתקן הסתלקות הכבוד, שנפגם ע"י הסתלקות הצדיק הזה, שהיה מצדיק את הרבים, שע"י סנ עיקר הארת הכבוד כנ"ל. וכמו שאמרו רז"ל: הספידא יקרא דחיי, או יקרא דשכבי (סנהדרין דמ"ו ע"ב). ועל כן בחנוכה אין מספידין בו, כי אז מאיר- הכבוד ע"י נר חנוכה כנ"ל):

 

לעיל: וזהו (משלי ט"ו): ולפני כבוד ענוה, כי ע"י ענוה זוכין לכבוד, כמבואר לעיל שעיקר התעלות הכבוד, הוא ע"י גרים ובעלי תשובה שעושין, וזה זוכין ע"י תורת חסד וכו’, ולתורה אי אפשר לזכות, כי אם ע"י ענוה וכו’, כמבואר לעיל. נמצא, שאי אפשר לזכות לכבוד דקדושה, כי אם ע"י ענוה, וזהו: ולפני כבוד ענוה כנ"ל.

     

יסוד העניין – חמישה דברים: להחזיר כבוד ליראה, ויראה אל הלב, ושלום הכללי, ושלום הפרטי, להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת: אם תוציא יקר מזולל כנ"ל – הוא תיקון קֶרִי, אתוון דדין כאתוון דדין:

 

                                                                                                     

א

 

מי שרוצה לטעום טעם אור הגנוז, היינו סודות התורה שיתגלה לעתיד, צריך להעלות מידת היראה לשרשה:

 

ב

 

ובמה מעליו את היראה? בבחינת משפט, כמו שכתוב (משלי כ"ט): מלך במשפט יעמיד ארץ. וארץ, הוא בחינת יראה, כמו שכתוב (תהלים ע"ו): ארץ יראה. היינו שישפוט את כל עסקיו, כמו שכתוב (שם קי"ב): יכלכל דבריו במשפט, היינו שישפוט וידין בעצמו כל עסקיו, ובזה יסיר מעליו כל הפחדים, ויעלה בחינת יראה ברה ונקיה. ותשאר אך יראת ה’, ולא יראה אחרת. כי כשאין אדם דן ושופט את עצמו, אזי דנין ושופטין אותו למעלה. כי אם אין דין למטה, יש דין למעלה (מ"ר שופטים פ’ ה’), וכששופטין את האדם במשפט דלעילא, אזי הדין נתלבש בכל הדברים. וכל הדברים נעשים שלוחים למקום לעשות בזה האיש משפט כתוב, כמו שאמרו חז"ל (נדרים מ"א): ‘למשפטיך עמדו’ – אזי ‘הכל עבדיך’, לעשות דין בזה האדם. אבל כששופט את עצמו, וכשיש דין למטה אין דין למעלה, ואין היראה מתלבש בשום דבר לעורר את האדם כי הוא בעצמו נתעורר. וזהו (תהלים נ’): ושם דרך – מי ששם אורחותיו (כשדרז"ל סוטה ה’ ע"ב), היינו ששופט אורחותיו, כמו שכתוב (שמות כ"א): ואלה המשפטים אשר תשים.  – ע"י זה: אראנו בישע אלקים, זה בחינת יראה, כמו שכתוב (קהלת י"ב): את האלקים ירא. היינו בחינת יראה, עולה מהקליפה ומהאומות ע"י משפט, כי מתחילה היתה נתלבש בקליפה, וזהו שהאדם מפחד את עצמו מאיזה דבר – משר או מגנבים ושאר פחדים – זה הוא שהיראה נתלבש בזה הדבר, כי אם לא היה נתלבש היראה בזה הדבר, לא היה כח בזה הדבר להפחיד את האדם:

 

ג

 

ושורש היראה הוא דעת, כמו שכתוב ב"עץ החיים", שמנצפ"ך הוא בדעת דזעיר אנפין, כמו שכתוב (משלי ב’): אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא. ועיקר הדעת הוא בלב, כמו שכתוב (דברים כ"ט): ולא נתן לכם לב לדעת. גם שם עיקר היראה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל"ב ע"ב): דבר המסור ללב, נאמר בו: ויראת מאלקיך. היינו שידע ממי יתיירא, היינו ליראה את השם הנכבד יראת הרוממות.

 

ד

 

וכשמגיע לבחינת דעת, זוכה להשגת התורה, כמו שכתוב (משלי ח’): אני חכמה שכנתי ערמה – ששכונת התורה אצל בר דעת, כמו שכתוב (דניאל ב’): קודשא-בריך-הוא "יהב חכמתא לחכימין". אבל יש שני בחינות תורה, יש בחינת נגלה, ובחינת נסתר. אבל לבחינת נסתר, אינו זוכה אלא לעתיד לבוא. אבל בזה העולם, זוכה לבחינת נסתר, ע"י תפילה במסירת נפש. ולתפילה, זוכה ע"י תורה שבנגלה, כי התורה שהיא בנגלה, היא בחינת סיני, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ד.): סיני ועוקר הרים, הֵי מינייהו עדיף? והשיבו: סיני עדיף, כי הכל צריכין למרי חיטייא. והתורה שבנגלה הכל צריכין לה, אבל התורה שבנסתר זעירין אינון דצריכין לה. ובחינת סיני הוא בחינת שיפלות, כמו שאמרו חז"ל (סוטה ה.): שהניח הקב"ה כל ההרים, ולא נתן התורה אלא על הר סיני. וחז"ל אמרו (שם ע"ב): שתפילת השפל אין נמאסת, כמו שכתוב (תהלים נ"א): לב נשבר וכו’. ועל ידי תפילה שהיא במסירת נפש, שמבטל כל גשמיותו ואין גבול, וכשאין גבול, אזי יכול להשיג התורה שלעתיד, שהיא אינה גבול, ואין נתפסת בגבול: