יג המשך-תורה יד להמשיך שלום
תורה יג' - המשך- אשרי העם יודעי תרועה:(תהלים פט) - ו - המשך - וזה פירוש: אמר רבה בר בר חנה: אישתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומיא דגלא תלת מאה פרסי...
תורה יג – (המשך)
אשרי העם יודעי תרועה: (תהלים פט)
ו – (המשך)
וזה פירוש: אמר רבה בר בר חנה: אישתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומיא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוי אזלינן באורחא, ודלינן גלא, עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא, דהוי כמבזר ארבעין גריוא ביזרא דחרדלא, ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא. ורמיא לה גלא קלא לחברתה, ואמרה לה: חברתי, מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפית, וניתי אנא וניחרביה. אמרה לה: פוק חזי גבורתא דמרך, דאפילו כמלא חוטא דחלא לית דעבר, שנאמר: האותי לא תיראו נאום ה’ כו’:
פירוש רשב"ם: בין גלא לגלא כו’ – משום דקאמרינן בסמוך ורמא גלא קלא לחבריה, איצטריך לאשמעינן דמשלש מאות פרסי שמע קולו של חבירו: דלינן גלא – יותר משיעור גובהו השליכנו למעלה עד לרקיע. אי נמי, הבלא דרקיע נפיש עד מהלך קרוב לחמש מאות שנה שיש מן הרקיע לארץ. מרבעתא – שכיבא. דכוכבא זוטא – כוכב קטן שבקטנים. ביזרא – בית זרע ארבעים כור של חרדל, דנפישי משאר זרעים. מקלינן מהבלא – נשרפין מחום הכוכב. ורמא ליה גלא – נתן קולו. כלומר צעק, כדוגמת תהום אל תהום קורא לקול וגו’ , ושמא המלאכים הממונים עליהם הם. שבקית מידי בעלמא וכו’ – מפני שהגביה כ"כ היה סבור שיצא חוץ לשפת הים ושטף את העולם. ונחרביה – מפני עוון הדור. אמר ליה – גלא לחבריה. פוק חזי גבורתא דמרך וכו’ – כלומר אין לי רשות לצאת. כמלא חוטא דחלא – כמלא רוחב החוט איני יכול לצאת חוץ מן החול. שנאמר האותי לא תיראו – תלמודא קאמר ליה.
נחותי ימא – היינו ממשיכי ימא דאורייתא לזה העולם.
בין גלא לגלא תלת מאה פרסי – שהוא בחינת שין הנ"ל.
ורומיא דגלא תלת מאה פרסי – שהוא בחינת שין שניה הנ"ל. (היינו בחינת שני השכלים הנ"ל, שהוא השכל של קיבוץ הנפשות, והשכל של העלאת הנפשות להמשיך תורה, שְׁאֵלו שני השכלים של הצדיק, שהוא חכם האמת, הם בחינת שני שינין כנ"ל). והגלים הם הנפשות, בבחינת: צהלי קולך בת גלים, שהיא בת אבהן (כמו שדרשו רז"ל סנהדרין צ"ד ע"ב).
בין גלא לגלא – אלו החכמים, שהם בין גלא לגלא, היינו מחברים כל הנפשות, בבחינת: ולוקח נפשות חכם. תלת מאה פרסי – שהיא בחינת שין אחת.
ורומיא דגלא תלת מאח פרסי – היינו להעלות הנפשות, זה בחינת שין אחרת.
זימנא הדא אזליגן באורחא – היינו שאנחנו נכנסנו לעורר זיווג, הנקרא אורח, כמו שכתוב (תהלים קל"ט): אורחי וריבעי.
ודלינן גלא – היינו שדלינן הנפשות למעלה, בבחינת עיר גיבורים עלה חכם.
עד דחזינן בי מרבעתא לכוכבא זוטא – היינו שגרמנו זיווגא עלאה. מרבעתא, זה בחינת זיווג, כמו שכתוב: אורחי וריבעי. שכינתא נקראת בשעת זיווג כוכבא זוטא, כמובא בזוהר (בלק דף קצ"א ע"א): איתעבידת נקודה זעירא מגו רחימתא, כדין אתחברא בבעלה עיין שם.
והוה במבזר ארבעין גריווא ביזרא דחרדלא – כמובא בזוהר (פינחס דף רמט ע"ב) האי חיה כד איתעברא אסתתמת ולא יכילת לאולדא, עד דאתיא נחש ונשיך בערייתא, כדין אתפתחת ונפיק מינה דמא, והיא שתית לדמא. וזה בחינת ביזרא דחרדלא, היינו בחינת טפת דם כחרדל, דנפיק מינה מחמת הנשיכה בבית הזרע. ביזרא – פירש רבנו שמואל: בית זרע. ואח"כ אולידת, והתולדה הזאת היא התורה כנ"ל. והתורה הזאת היא הולכת דרך ארבעים יום, היינו בחינת שאר חיותא שהם ארבעים, עשרה לכל סטר, כמובא שם (בדף הנ"ל). וזה בחינת ארבעין גריווא, בחינת ארבעין חיותא, שהם ארבעים יום של התורה.
ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא – כי (קהלת ח’): יש הבל אשר נעשה על הארץ, אשר יש צדיקים אשר מגיע עליהם כמעשה הרשעים וכו’, וע"י ההבל הזה רבים נתפקרו, שרואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו. ואי דלינן הרבה נפשות, אזי בוודאי הוה מקלינן, לשון קולא, מהבלא, מהבל הזה, ולא היה הבל הזה כל כך קשה על העולם.
ורמיא גלא קלא לחברתה: חברתי מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפתיה, וניתי אנא וניחרביה – היינו כשאח"כ, כשכל אלו הנפשות חוזרים מעיבור הנ"ל, וע"י הכלליות נתוסף בהם אהבה זה לזה. ואז מעוררין אלו לאלו, ואומרים זה לזה, ומזכירין זה את זה: אחי, שמא שבקת איזה מידה בעולם הזה, שעדיין היא מושלת עליך, ואין אתה יכול להתגבר עליה, וניתי אנא וניחרביה – היינו אסייע לך, לכלות את המידה הזאת ממך. והשיב לו: פוק חזי גבורתא דמרך – שהוא החכם הנ"ל. ראה כמה כחו גדול, דאפילו כמלא חוטא דחלא לית דעבר – פירש רבנו שמואל: אפילו כמלא רוחב החוט לא יכולתי לצאת חוץ מן החול. פירוש: את שואלת אותי, שמא שבקתי מידה בעולם, שעדיין לא תיקנתי אותה. תדע חברתי, שעדיין אני משוקע בכל התאוות, ועדיין לא יצאתי מן החול אל הקודש אפילו כמלא חוט. ובוודאי מי שהוא במדרגה כזאת, בוודאי לית דעבר – היינו שאי אפשר לו לבוא לבחינות עיבור הנ"ל, ואף על פי כן: פוק חזי גבורתא דמרך, היינו כח החכם, שכ"כ כחו חזק, שאפילו נפש שלי העלה בעיבור:
וזה פירוש: אשרי העם – זה בחינת השגחה. יודעי תרועה – זה בחינת יעקב, שהוא בחינת צדקה, כמו שכתוב (תהלים צ"ט): משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. ה’ – זה בחינת הוויות בחינת חסדים. באור פניך – זה השכל, כמו שכתוב (קהלת ח’): חכמת אדם תאיר פניו. יהלכון – אלו הנפשות, בחינת מהלך נפש:
עוד מצאתי כת-יד רבינו ז"ל ששייך להתורה הנ"ל, אך מצאתי רק קצה הנייר, ולא נכתב שם רק סופו של ענין, וחסר התחלת הענין. וזהו:
התורה שהיא בחינת ראיה טנת"א כנ"ל, כל בשר יחדיו, זה בחינת לקיטת הנפשות כולם, בחינת: לוקח נפשות חכם כנ"ל. כי פי ד’ דיבר – כל זה נעשה ע"י רוח נדיבה כנ"ל. שהוא פי ד’, כמו שאמרו חז"ל: בפיך – זו צדקה.
עד כאן לשונו ז"ל. ומובן הדבר, שמביא המקרא: וניגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דבר. ומבאר כל המאמר הנ"ל, שהוא מפורש בפסוק זה. אך בעוונותינו הרבים חסר פירוש רישיא דקרא.
תורה יד
תקעו בחודש שופר בכסה וכו’: (תהלים פ"א)
א
להמשיך שלום בעולם, צריך להעלות כבוד הקב"ה לשרשו, היינו ליראה, כמו שכתוב (דברים כ"ח): ליראה את השם הנכבד:
ב
ואי אפשר להעלות את הכבוד, אלא ע"י תורת חסד. ותורת חסד, אחז"ל (סוכה מ"ט ע"ב): זהו הלומד תורה על מנת ללמדה, כי זה עיקר כבודו, כמובא בזוהר (יתרו דף ס"ט ע"א): בשעתא דשאר עכו"ם אתיין ואודן לקודשא-בריך-הוא, כדין אסתלק ואתייקר שמא דקודשא-בריך-הוא עילא ותתא, כמו גבי יתרו: בשעתא דאמר יתרו: עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלקים, כדין אסתלק ואתייקר שמא דקודשא-בריך -הוא. נמצא, זהו כבודו, כשבני אדם שהם מחוץ לקדושה, מקרבין את עצמן לפנים מהקדושה, הן גרים שמגיירין, הן בעלי תשובה, שגם הם היו מבחוץ, וכשמקרבין ומכניסים אותם לפנים – זהו כבודו:
ועכשיו הכבוד בגלות, כי עיקר הכבוד אצל העכו"ם, ואנחנו בני ישראל שפלים ונבזים. ולעתיד לבוא, שיתגלה כבודו מבין החושך, כמו שכתוב (ישעיה מ’): וניגלה כבוד ה’ וכו’. כי אז יטו כולם לעבדו שכם אחד. אז יאמרו בגויים לכו ונלכה באור ה’ (שם ב’). וכבוד נקרא אור, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ג): והארץ האירה מכבודו:
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור