תורה יג-המשך

 

וזהו בחינת תקונא דמרכבתא עלאה, ומרכבתא תתאה. שע"י החכם שלוקח הנפשות, ועולה עמהם ויורד עוז מבטחה, נתתקנו שני המרכבות. כי יש ארבע חיות בבחינת נפש, וכסא, ויושב על הכסא. ארי שבבחינת נפש, זה בחינת (ש"ה ה’): אריתי מורי עם בשמי. מורי זה בחינת מרת נפש (שמואל א’), בחינת (מלכים ב’ ד’): ונפשה מרה לה. זה בחינות פגם הנפש, פגם הרצון. כשרוצה דבר תאוה, זה הרצון, הוא פגם ומרה לנפש. ועכשיו כשבא זה האדם לחכם הדור עם נפשו ורצונו, והחכם הדור לוקח כל הרצונות, ולוקט אותם אחד לאחד, כדי להעלות אותם כנ"ל. ואז מלקט גם כל הרצונות והנפשות שנפלו. וזהו בחינת אריה – לשון לקט, שמלקט מרת הנפש, היינו פגם הנפש, עם בשמי – עם הרצון הטוב שמעלה ריח טוב. ובחינת שור שבנפש, זה האור המצוחצח שנתוסף בנפש, מחמת הקיבוץ שנתקבץ פיזורי הנפש, ואז מאיר הנפש ביותר, כי כשהרצון אין מאיר, אז הנפש בבחינת: ונפש רעבה. כי עיקר הרעב – מחמת העדר האור. כמו שאמרו חז"ל (יומא ע"ד ע"ב): ויענך וירעיבך ויאכילך את המן – מכאן שהסומא אינו שבע. כי עיקר השובע – מחמת האור שיראה בעיניו, וע"י שאינו רואה, אין נתמלא נפשו, היינו רצונו, כי טוב מראה עיניים מהלך נפש (קהלת ו’). וכשמצחצח נפשו בצחצחות האור, אזי: ונפש רעבה מלא טוב (תהלים ק"ז), בבחינת (ישעיה נ"ח): והשביע בצחצחות נפשך. וזה בחינת שור – לשון הסתכלות, בחינת: מראה עיניים מהלך נפש. ונשר שבבחינת נפש, זה החידוש שנתחדש הנפש בעלייתה בבחינת עיבור. וזה בחינת נשר – תתחדש כנשר נעורייכי (תהלים ק"ג). ואדם שבנפש, זה בחינת (בראשית ב’): ויהי האדם לנפש חיה. כי האדם בחינת מסכני ועתירי, כמ"ש (בהקדמת הזוהר דף י"ג ע"ב) נעשה אדם בצלמינו – עתירי, כדמותנו – מסכני.

 

וכשנתלקטו הנפשות, אזי הם בבחינת אדם, נפשות גדולות וקטנות, בבחינת מסכני ועתירי: ואופנים הן הגופין, כי עיקר פעולותיהן של הגופין, אינו אלא מן החיות שבנפש, שהנפש מראה פעולותיה ע"י איברי הגוף, ואין לגוף שום תנועה עצמית, והכל ע"י כחות הנפש: וכסא שבבחינת נפש, הנא נפש החכם שנתכסה, בבחינת (משלי ג’): יקרה היא מפנינים, (כמו שדרשו רז"ל סוטה ד’ ע"ב מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים), כי מחמת שנפש החכם הוא יקר, הוא נתכסה לפני ולפנים, וכל הנפשות נעשין לבושין אצלה: והאדם היושב על הכסא, הוא דעתו של החכם, כי גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי י"ט). ויש ארבע חיות בתורה: אריה שבתורה, כי התורה נקרא עוז, ומה עז מארי (שופטים י"ד). השור שבתורה, זה בחינת (משלי ח’): בי שרים ישורו. ונשר שבתורה, זה בחינת חידושין דאורייתא, בבחינת: תתחדש כנשר. ואדם שבתורה, זה בחינת (במדבר י"ט): זאת התורה אדם. ויש בה קלות וחמורות, שהם בחינת מסכני ועתירי: וכסא שבבחינת תורה, הם דברים שכיסה עתיק יומין, (פסחים קי"ט ועי’ זוהר בהעלותך קנב.), והם מכסים את עצמן בסיפורי התורה. ויושב על הכסא, הוא עתיק יומין, בבחינת (דניאל ז’): ועתיק יומין יתיב. ואופנים שבתורה, הן הן גופי הלכות.

 

וזה שמביא בתענית (כ"ג ע"ב): מעשה דרבי יונה: כד הוה איצטריך עלמא למיטרא, אמר: אזיל ואייתי בזוזא עיבורא. והוי קאי באתרא עמיקי, באתרא צניעא, מיכסי שקא, וע"י זה – ואתי מיטרא. כד הוה מיצטריך עלמא למיטרא – היינו לתורה, כמו שכתוב (דברים ל"ב): יערוף כמטר לקחי.

אמר אזיל ואייתי בזוזא עיבורא – עיבור, זה בחינת ע"ב רי"ו, ע"ב הוא שיכוך, רי"ו זה בחינת חמימות. בזוזא, זה בחינת תאוות ממון, היינו דאזיל לשכך תאוות ממון כנ"ל.

והוה קאי באתרא עמיקי – ע"י ששיכך תאוות ממון, זכה לאתרא עמיקי, שהוא בחינת חסד, כמראה החמה עמוקה מן הצל (שבועות ו ע"ב), וחסד הוא אור יום, כמו שכתוב (תהלים מ"ב): יומם יצווה ה’ חסדו. וע"י החסד, זכה לבנין הבית, לבחינת שכל כנ"ל.

וזה: אתרא צניעא, שהוא בית המקדש, שהוא השכל, כמו שכתוב (משלי י"א): ואת צנועים חכמה.

והוה מיכסי שקא – זה בחינת לקיחת הנפשות, להעלות אותם כנ"ל, ולוקח נפשות חכם. וכלליות הנפשות, הם מכונים בשם שק, כי הם מתעדנים משקייא דנחלא, בבחינת: והשביע בצחצחות נפשך.

ועל ידי זה: ואתי מיטרא – שהמשיך תורה, בבחינת: ויורד עוז מבטחה:

 

ו

 

אך צריך לבקש מאד, ולחזור אחר חכם כזה, ולבקש מהשם יתברך, שיזכה למצוא חכם כזה, שיקבץ הנפשות, בבחינת: ולוקח נפשות חכם, ויעלה אותם, ויורד עמהם תורה. כי גם החכם בעצמו, אי אפשר שיעשה זאת בשכל אחד. כי הם שני שכלים: מה שמקבץ הנפשות, הוא שכל אחד. ומה שמעלה אותם, ומוריד עוז מבטחה, הוא שכל אחר. וזה בחינת שין של ג’ ראשים, ושין של ד’ ראשים, שהשני שינין הם השני שכליים:

 

וזה פירוש: אמר רבה בר בר חנה: אישתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומיא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוי אזלינן באורחא, ודלינן גלא, עד דחזינן בי מרבעתא דכוכבא זוטא, דהוי כמבזר ארבעין גריוא ביזרא דחרדלא, ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבלא. ורמיא לה גלא קלא לחברתה, ואמרה לה: חברתי, מי שבקית מידי בעלמא דלא שטפית, וניתי אנא וניחרביה. אמרה לה: פוק חזי גבורתא דמרך, דאפילו כמלא חוטא דחלא לית דעבר, שנאמר: האותי לא תיראו נאום ה’ כו’:

 

פירוש רשב"ם: בין גלא לגלא כו’ – משום דקאמרינן בסמוך ורמא גלא קלא לחבריה, איצטריך לאשמעינן דמשלש מאות פרסי שמע קולו של חבירו: דלינן גלא – יותר משיעור גובהו השליכנו למעלה עד לרקיע. אי נמי, הבלא דרקיע נפיש עד מהלך קרוב לחמש מאות שנה שיש מן הרקיע לארץ. מרבעתא – שכיבא. דכוכבא זוטא – כוכב קטן שבקטנים. ביזרא – בית זרע ארבעים כור של חרדל, דנפישי משאר זרעים. מקלינן מהבלא – נשרפין מחום הכוכב. ורמא ליה גלא – נתן קולו. כלומר צעק, כדוגמת תהום אל תהום קורא לקול וגו’ , ושמא המלאכים הממונים עליהם הם. שבקית מידי בעלמא וכו’ – מפני שהגביה כ"כ היה סבור שיצא חוץ לשפת הים ושטף את העולם. ונחרביה – מפני עוון הדור. אמר ליה – גלא לחבריה. פוק חזי גבורתא דמרך וכו’ – כלומר אין לי רשות לצאת. כמלא חוטא דחלא – כמלא רוחב החוט איני יכול לצאת חוץ מן החול. שנאמר האותי לא תיראו – תלמודא קאמר ליה.

 

נחותי ימא – היינו ממשיכי ימא דאורייתא לזה העולם.

בין גלא לגלא תלת מאה פרסי – שהוא בחינת שין הנ"ל.

ורומיא דגלא תלת מאה פרסי – שהוא בחינת שין שניה הנ"ל. (היינו בחינת שני השכלים הנ"ל, שהוא השכל של קיבוץ הנפשות, והשכל של העלאת הנפשות להמשיך תורה, שְׁאֵלו שני השכלים של הצדיק, שהוא חכם האמת, הם בחינת שני שינין כנ"ל). והגלים הם הנפשות, בבחינת: צהלי קולך בת גלים, שהיא בת אבהן (כמו שדרשו רז"ל סנהדרין צ"ד ע"ב). 

בין גלא לגלא – אלו החכמים, שהם בין גלא לגלא, היינו מחברים כל הנפשות, בבחינת: ולוקח נפשות חכם. תלת מאה פרסי – שהיא בחינת שין אחת.

ורומיא דגלא תלת מאח פרסי – היינו להעלות הנפשות, זה בחינת שין אחרת.

זימנא הדא אזליגן באורחא – היינו שאנחנו נכנסנו לעורר זיווג, הנקרא אורח, כמו שכתוב (תהלים קל"ט): אורחי וריבעי.

ודלינן גלא – היינו שדלינן הנפשות למעלה, בבחינת עיר גיבורים עלה חכם.