תורה כג – המשך

ד – המשך

 

וזה בחינת מזוזה, כי איתא במדרש (במדבר פ’ כ"ב): למה נקרא שמן זוזי? מפני שזזין מזה לזה. וזה (איוב כ"ב): והיה שדי בצריך, היינו ע"י מזוזה, וכסף תועפת לך – ע"י זה פרנסתו מעופפת לך. כי שדי הוא בחינת ברית, כמו שכתוב (בראשית ל"ה): אני אל שדי, פרה ורבה. וזה שדרשו חז"ל (ירושלמי ברכות פרק א’), שעשרת הדברות הם בקריאת שמע, ודיבור לא תחמוד כנגד: וכתבתם על מזוזות, כי ע"י מזוזה נתבטל חמדת הממון כנ"ל: מלח ממון חסר. וזהו (תהלים נ’): וזיז, היינו ממון, שדי עמדי. ע"י שמירת הברית, ע"י מזוזה, זוכה לבחינת: שמח זבולון:

 

וזה בחינת (בראשית כה): יעקב איש תם, כי על ידו: ויחן פני העיר, על ידו תיקון המטבע כנ"ל. וזהו שאמרו חז"ל (שבת ל"ב ע"ב): שאריכת ימים ע"י מזוזה, כי סמוך ל –"וכתבתם" – "למען ירבו ימיכם",כי ע"י אמונה במשא ומתן, בא אור החיים כנ"ל. וזה שאמרו (שם): מקרא נדרש לפניו, היינו בחינת אור הפנים, שהוא סימנא דחיי. ובשביל זה קביעות המזוזה בשליש העליון של הפתח (מנחות ל"ג ע"א), כי אמרו חז"ל (בב"מ מ"ב): לעולם ישלש אדם את מעותיו: שליש בפרקמטיא וכו’. ושליש העליון הוא השליש שבפרקמטיא, כמאמר חז"ל (ירו’ פאה פ"ח): טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין. ועיקר האמונה צריך להיות במשא ובמתן, כמו שכתוב (שבת ל"א): נשאת ונתת באמונה. נמצא, שעיקר הממון ששם צריך אמונה, הוא בשליש עליון, שהוא בשליש שבפרקמטיא:

 

ה

 

וכל המצוות שאדם עושה אותם בלא ממון, היינו שאין רוצה להפסיד ממון בשביל המצוה, זה הבחינה נקרא צדק, וזה: צִוית צדק עדותיך, אבל כשחביב כל כך המצוה, עד שאין מרגיש ההפסד ממון, זאה הבחינת נקרא אמונה. כי עיקר אמונה הוא בממון, כשמשבר תאוות ממון כנ"ל, ששם פנים דקדושה. וזה: אמונה מאד – זה ממון, כמו שכתוב (דברים ו’): ובכל מאדך (ברכות נ"ד):

 

וזה פירוש שאמרו סבי דבי אתונא: אמור לנו מילי דכדיבא – זה בחינת שקר, בחינת עבודה זרה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ"ב): כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודת כוכבים וכו’.

 

ואמר להם: הוי לן כדנייתא וילדה. כדנייתא – זו פירדה. זה בחינת עכו"ם, דשרייא בפרודא, כמובא בזוהר (משפטים דף צ"ה ע"א): שארי בחיבורא וסיים בפרודא. וילדה – זה בחינת רווח, המכונה בשם לידה.

ואמרו לו: וכדנייתא מי ילדה – כי עכו"ם אל אחר איסתרס ולא עביד פרין (שם דף ק"ג ע"א). והשיב להם: הי ניהו מילי דכדיבא. היינו השקר, שנדמה להם שמרויחין, ובאמת אינם מרויחין.

 

ותלא ליה פיתקא בצווארא, דהוי מסיק בי אבא מאה אלפי זוזי. בי אבא, זה עבודה זרה. כמו שכתוב (ירמי’ ב’): האומר לעץ אבי אתה, ועבודה זרה היא חובה (ח), שמכרעת את הכל לכף חובה, וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות, כמו שאנו רואים בחוש, שזה המשא תלוי בצוואר בני אדם, שאין מסתפקין בממונם ולווין ממון מאחרים, ונדמה להם שהם משתכרין שכר הרבה, ואח"כ מתים בעלי חובות, ואם אינם מתים בעלי חובות, הם בחייהם בעלי חובות, ומטריחים את עצמם בטרחות גדולות, ומסכנים את עצמם בסכנת דרכים בשביל שכר מועט, בשביל לשלם חוב אביהם, חוב עבודה זרה, כי מצוה לקיים דברי המת, וזה הדבר להם כמו צוואה מאביהם, שישלמו חובותיו.

 

וזה שפירש מהרש"א: תלא ליה פיתקא בצווארא – שטר צוואה. ואח"כ אמרו לו: מילחא כי סריא במאי מלחי ליה – כי תיקון של תאוות ממון, הוא תקון הברית מלח כנ"ל. ושאלו אותו:זה שתיקן בריתו, אם נפל לסרחון תאוות ממון, במאי תיקונו. והשיב להם: בסילותא דכדנייתא – כי באמת יש עוד תיקון לתאוות ממון, היינו שיסתכל לשורש, שמשם בא כל הממון וכל ההשפעות, וע"י הסתכלותו שם יתבטל תאוותו, כי שם בשרשה, השפע כולו אור צח ומצוחצח, ותענוג רוחני, ואין מתאוה (נ"א מתעבה כת"י) אלא למטה, ומי הוא הפתי יסור הנה, להשליך תענוג רוחני, וליקח תענוג עב. אבל לזאת ההסתכלות, אי אפשר לבוא אלא עד שיתקן בריתו, כמו שכתוב: מבשרי אחזה אלוק, שבתחילה צריך לתקן בשר קודש, ואז יוכל להסתכל באלקות. ובשביל זה, עיקר התיקון של תאוות ממון הוא ע"י ברית. וכשמתקן בריתו, אי אפשר ליפול לתאוות ממון, כי ע"י מלח, תאוות ממון חסר כנ"ל.

 

ושורש השפעות הוא מכונה בשם שִׁלְיָא, ששם מונח הולד. כי השליא הוא בחינת דלתי בטני, כי יש שני דלתות לאשה, כמו שכתוב (איוב ג’): כי לא סגר דלתי בפני (בכורות מ"ה), ונעשה משני דלתין, צורת מ"ם סתומה, ששם מונח הולד, והוא בחינת מ"ם (ארבעים) יום של יצירת הולד (נדה ל). וכן יש למעלה דלתי שמים, שמשם נולד השפעות, כמו שכתוב (תהלים ע"ח): דלתי שמים פתח וימטר עליהם כעפר שאר וכו’. וזה שהשיב להם: בשליא דכדנייתא, הוא תיקונו של זה השומר הברית, כשנופל לתאות ממון.

 

ואמרו ליה: מי איכא שליא לפירדה – כי עכו"ם אין לה אפילו בית ולד. אמר להם: ומילחא מי סריא – כי באמת מי שתיקן הברית, אינו נופל לתאוות הממון.

 

אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם (תהלים נ"ה), היינו מי שהוא בעל מחלוקת, נופל לתאוות ממון, וימיו כלים ברדיפת אחר מותרות. וזה: לא יחצו ימיהם – שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו (מ"ר קהלת סדר א’). וזה: לא יחצו – שאין משיג חצי תאוותו, כמובא לעיל על פסוק: ויגרש מפניך אויב, ויאמר השמד, עיין שם. (עד כאן לשון רבינו ז"ל):

 

וזה שסיים: ואני אבטח בך – שהוא ההיפוך מתאוות ממון, כי המשוקע בתאוות ממון, אינו בוטח בה’, כי הוא עובד כל עכו"ם, אך: ואני אבטח בך – שתוכל להזמין לי פרנסתי בסיבה קלה, ואהיה שמח בחלקי, ולא אהיה משוקע בתאוות ממון:

 

ועל כן אלו המשוקעים בממון, כל מה שיש לו עשירות יותר, יש לו דאגות ועצבות ומרה שחורה ביותר, כי הממון והעשירות שלו הוא בחינת: בעצבון תאכלנה, שהוא בחינת עצבות ומרה שחורה, אנפין חשוכין, מיתה כנ"ל, ועל כן כל מה שיש לו ממון ועשירות יותר, יש לו עצבות ומרה שחורה ודאגות יותר, כי הממון שלו הוא מבחינת עצבות ומרה שחורה וכו’ כנ"ל. וזהו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב): מרבה נכסים – מרבה דאגה, כי בוודאי הוא מרבה דאגה ועצבות ע"י ריבוי הנכסים והעשירות, כי הנכסים שלו הם בעצמו בחינת עצבות כנ"ל, ועל כן כל מה שמתרבין יותר, נתרבה העצבות והדאגות ביותר כנ"ל. ועל כן הממון והעשירות הוא מקצר ומכלה ימיו וחייו של האדם, כי אין דבר שמפסיד החיות כמו הדאגה והעצבות, כידוע לחכמי הרופאים.