תורה נג ה”א הדעת-נד ויהי מקץ

עיקר הולדה תלוי בה"א, בבחינת (בראשית מ"ז): הא לכם זרע. ואברהם ושרה לא הולידו, עד שהגיעו לה"א הזאת כי עיקר הולדה – ע"י הדעת, בבחינת (שם ד’): וידע אדם וכו’, וקטן אינו מוליד (סנהדרין מ"ח ע"ב). ועיקר הדעת, היינו שישתמש בדעתו, היינו שיוציא את שכלו מכח אל הפועל, כי גם לקטן יש דעת, אבל אצל הקטן עדיין הדעת בכח ולא בפועל, כי לא השתמש בדעתו, ולא הוציא אותו מכח אל הפועל. ומי שהוא שלם בדעתו, שהוציא אותו מכח אל הפועל, והשיג בדעתו מה שאפשר לדעת האדם להשיג בדעתו, אזי הוא קרוב לדעת הקב"ה, ואין חילוק בין דעת האדם לדעת השם יתברך, אלא חמישה דברים כמובא, ואז דעתו יונק מדעת השם יתברך, שהיא בחינת ה"א, ואז מוליד:

 

ולהשלים את דעתו, שיהא שלם בדעת, אי אפשר אלא ע"י עסק שעוסק עם בני אדם לקרבם לעבודת השם יתברך, על ידי זה נשלם דעתו, כי הם מחדדין דעתו, בבחינות: ומתלמידי יותר מכולן (מכות י). ובשביל זה תלמידים נקראים בנים (ספרי פ’ ואתחנן ע"פ ושננתם לבניך), כי על ידם בא ההולדה. ובשביל זה אברהם ושרה טרחו את עצמן לגייר גרים, כי על ידי זה השלימו דעתם, ונתקרבו להא הזאת, היינו לדעת השם יתברך, וזכו לבנים, כי ע"י גרים נתגדל דעתם, בבחינת: ומתלמידי יותר מכולם.

 

אבל מי שאין שלם בדעתו, והוא רחוק מדעת האדם, כל שכן מדעת השם יתברך, שהוא בחינת ה"א, ואזי הוא קטן ואין מוליד. וזה הטעם שהצדיקים מייגעים את עצמן, ורודפים אחר בני אדם לקרבם לעבודתו יתברך, אין זה כדי להרבות כבודם ח"ו, אלא כדי להשלים דעתם, בבחינות: ומתלמידי יותר מכולם. ובשביל זה ביד הצדיקים לפקוד עקרות, כי הם שלמים בדעת, וקרובים לדעת עליון, ואין בין דעתם לדעת השם יתברך אלא חמישה דברים כנ"ל. וחמישה דברים, היא היא דעת השם יתברך שמשם ההולדה.

 

וזה (ברכות נ"ז ע"ב): שלשה דברים מרחיבין דעתו של אדם, אשה נאה, ודירה, וכלים. אשה, היינו החומר מכונה בשם אשה, שיהא לו חומר ממוזג במזג השוה, שיהא ראוי לקבל שכל. ודירה נאה, היינו היראה, כמאמר (שבת ל"א ע"ב): חבל על מאן דלית ליה דרתא, כי צריך שיהא יראת חטאו קודמת לחכמתו (אבות פ"ג). וכלים, היינו תלמידים הגונים שיקבלו ממנו. וכשיש לו כל אלו הכנות, יכול לבוא לשלימות הדעת. ואלו הן חמישה דברים, שנבדל מדעו מן מדענו. הראשון – שבמדעו האחד יודע ידיעות רבות, ואין ריבוי במדעו. השני – יודע הדברים קודם המצאם, אפילו כשאין להם הויה כלל. והשלישי – שמדעו מקיף דברים שאין להם תכלית. והרביעי – שאין שינוי בידיעתו, ואין שינוי כשיודע הדבר בכח, ואח"כ שב פועל. והחמישי – שידיעתו אין מוציא הדבר מאפשרותו.

 

 

כשאדם זוכה לשלימות הדעת, היינו שזוכה לדעת שאי אפשר לאדם לידע יותר, אזי יש הפרש בין דעת האדם בשלימות לדעת השם יתברך בחמש בחינות, והם מפורשים בספרים. וצריך האדם להשתדל שיגיע לשלימות הדעת, מה שאי אפשר לאדם לידע יותר, ולא יהיה הפרש בין דעתו לדעת השם יתברך רק בחמישה דברים אלו, שאלו חמישה דברים אי אפשר לשכל אנושי לדעת, אם לא מי שהוא למעלה ממין אנושי.

 

אך לזכות לשלימות הדעת הוא ע"י גרים, כמו שאמרו רז"ל: הרבה למדתי מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם, כי ע"י שכל אחד מקשה ושואל, כי כל אחד יש לו מניעה לעבודת השם יתברך, וצריך להשיב לכל אחד על שאלותו, על ידי זה נשלם דעתו, ועל ידי זה זוכה לבנים, כי קטן אינו מוליד, כי אין לו דעת השלם, אך כשזוכה לדעת השלם זוכה לבנים. ועל כן באברהם, שהוא היה מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים (ב"ר פ’ ל"ט), על ידי זה זכה לשלימות הדעת, שלא היה הפרש בין דעתו לדעת השם יתברך, אלא אלו החמישה דברים, ועל ידי זה זכה להה"א הנ"ל. ועל כן אברם אינו מוליד, אברהם מוליד (שם פ’ מ"ד), כי ע"י שלימות הדעת, שהוא בחינת ה"א, זכה להוליד:

 

 

 

 

כי צריכין לשמור מאד את הזכרון, שלא יפול לשכחה, בחינת מיתת הלב. ועיקר הזכרון הוא לזכור תמיד בעלמא דאתי, שלא יהיה בדעתו ח"ו שאין עולם אלא אחד, וע"י מה שמדבק מחשבתו בעלמא דאתי, על ידי זה נעשה יחוד ה’ אלקי הנ"ל (כי ה’ אלקים הוא בחינת שם מלא, שהוא בחינת עלמא דאתי כמובא, וכן מבואר בסבא משפטים דף צח על פסוק זה: ה’ אלוקי – דא שרותא דמהימנותא, סליקו דמחשבה דעלמא דאתי):