תורה יז-המשך

 

א – (המשך)

 

ועל כן, ע"י שהצדיק מגלה ההתפארות שמתפאר בישראל, שזה בחינת יום הולדת המלך, יום גנוסיא דמלכא, דהיינו שנולד בחינת המלכות, כי עיקר בחינת המלכות הוא רק ע"י ישראל שמקבלין מלכותו, כי אין מלך בלא עם, ואז, ביום הולדת המלכות, יום גנוסיא דמלכא, דהיינו שנתגלה ההתפארות של ישראל, אז מתפעל נפש הרואה, ונתגלה ונופל יראתו על כולם, ואפילו על שינאני שחק.

 

וזה בחינת (תהלים ס"ח): על ישראל גאוותו – כשנגלה גאוותו ותפארתו על ישראל, אזי: ועוזו בשחקים. עוז, זה בחינת יראה כנ"ל, מנין שהתפילין הם עוז וכו’. דהיינו שנתגלה יראתו אפילו על שינאני שחק, כי מתפעל נפש הרואה כנ"ל. וע"י התגלות ההתפארות, שזה בחינת התגלות היראה, ע"י זה נתגלה הרצון, שזה בחינת אהבה, כי כן דרך המלך, ביום גנוסיא דמלכא, שלובש בגדי התפארות, שאז נופל יראה גדולה על כולם, והכל חרדים וזוחלים מפניו, שאחר כך, מגלה המלך רצונו לכל אחד ואחד, ומחלק ונותן מתנות לכל אחד ואחד לפי כבודו, כפי רצון המלך ואהבתו שיש לו לכל אחד ואחד, שזהו בחינת אהבה. וכמו שע"י התגלות ההתפארות שמגלין הצדיקים, שמתפאר השם יתברך עם ישראל, ע"י זה הם מגלין הרצונות של השם יתברך שיש בכל דבר ודבר כנ"ל, כן ביום גנוסיא דמלכא, שאז הוא התגלות ההתפארות, אזי הוא התגלות רצונו יתברך, כי אח"כ הוא מגלה רצונו לכל אחד ואחד, ונותן להם מתנות, ומרומם קרנם, לכל אחד ואחד כפי רצונו כנ"ל.

 

וזה בחינת התגלות האהבה, כי מתחילה בעת התגלות ההתפארות, נפל פחדו ויראתו על כולם. ואח"כ כשרואים רצון המלך וקרבתו לכל אחד ואחד, ע"י זה מתקרבים אליו, ואוהבים אותו. (פירוש, כמו שע"י ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל, ע"י זה היו כל הרצונות של הבריאה כנ"ל. כמו כן, ע"י היראה שנעשה מהתגלות ההתפארות הזאת כנ"ל, ע"י זה נתגלה אח"כ הרצון, שמתרצה המלך אח"כ לכל אחד ואחד, ומקרבם ברצונו וכו’ כנ"ל, שזהו בחינת אהבה כנ"ל. נמצא, שיראה ואהבה נמשכין ע"י הצדיק שמגלה ההתפארות, שע"י זה מוצא כל הרצונות שהיה להשם יתברך בכל הבריאה וכו’ כנ"ל, שעל ידי זה נעשה יראה ואהבה כנ"ל). וזה בחינת (תהלים פ"ט): כי תפארת עוזמו אתה, וברצונך תרום קרננו. תפארת עוזמו, זה בחינת היראה שנתגלה ע"י התגלות ההתפארות כנ"ל, כי עוז הוא בחינת יראה כנ"ל, ואזי: ברצונך תרום קרננו, כי מגלה רצונו ומרומם קרנם של כל אחד ואחד כנ"ל, שע"י זה התגלות האהבה כנ"ל. נמצא שהצדיק מגלה היראה והאהבה:

 

ב

 

וכשנחשך אצל אחד היראה והאהבה, בבחינת (ישעיה נ’): אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. שמים, זה בחינת אש ומים, הייגו יראה ואהבה, נתלבשים בקדרות, ונחשכים ונתכסים בשק. דהיינו שנחשך אצלו היראה והאהבה – זה מחמת שנחשך אצלו אור הצדיק, שממנו מקבלין יראה ואהבה כנ"ל. כי לפעמים יש שנחשך אצל אחד אור הצדיק, ואינו זוכה להבין ולראות אורו הגדול, ואף שהוא אצל הצדיק, אינו יכול לטעום ולהבין ולראות אורו הגדול של הצדיק, שעל ידו יוכל לבוא לתכלית הטוב. וכמו שמצינו גבי עפרון, שמקום מערת המכפלה, שהוא שער גן עדן, שדרך שם עולין כל הנשמות, ואורו גדול מאד, אעפ"כ אצלו היה מקום חושך ואפילה, וע"כ מכרו בשמחה רבה לאברהם כמובא (זוהר חיי שרה קכ"ח). וכמו כן, כשנחשך אור הצדיק שהוא מאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה, ואעפ"כ אצלו אינו מאיר כלל, אדרבא, הוא חושך אצלו. וזה מחמת עכירת המעשים, וכסילות השכל, שע"י מעשים רעים, נתחשך שכלו בכסילות. דהיינו דעות נפסדות וחכמות נכריות, כמו שכתוב (ירמיה ד’): חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו. כי ע"י מעשיהם הרעים, אינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להטיב, כי אם להרע. וע"י כסילות השכל, ע"י זה אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק:

 

ג

 

והתיקון לזה, להכניע ולבטל כסילונם השכל, הוא ע"י בחינת מזבח. כי עיקר יניקת הכסילות, דהיינו הקליפות, הוא רק מבחינת מזבח (ע’ זוהר תרומה קל"ט), היינו בחינת אכילה, כי שולחנו של אדם מכפר כמזבח (כרכות נ"ה), ומשם עיקר יניקתם. ועל כן אפילו אחר אכילת איש הכשר, בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה, וזה מחמת שיניקת הכסילות הוא משם. אך צריך שלא ליתן חיות להקליפות כי אם כדי חיונו בצמצום, ולא יותר, ואז כשהמזבח כתיקונו, היינו שהאכילה בכשרות כראוי, אזי נכנעים הקליפות היינו הכסילות, כי אינו נותן להם כח וחיות כי אם כדי חיונו בצמצום, שזה מוכרח ליתן להם כידוע, אבל אינו נותן להם שום כח וחיות יותר מכדי חיותם. ועל כן ע"י אכילה בכשרות, נכנע הכסילות, ונתרומם השכל, כמו שמצינו בגמרא (ב"ק ע"ב ע"א) בבעיא דיבעא רבא מרב נחמן וכו’: לצפרא אמר ליה וכו’, והאי דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא וכו’. נמצא שע"י שלא אכל לא היתה דעתו צלולה, כי ע"י האכילה, נכנע הכסילות, ונתגדל השכל. אבל כשאוכל כזולל וסובא, שזה בחינת פגם המזבח, אזי יונקים הקליפות, דהיינו הכסילות יותר מהראוי, ואזי מתגבר הכסילות על השכל. אבל ע"י אכילה כראוי, נכנעין כנ"ל. וזה בחינת (זבחים נ"ג ע"ב): מזבח בחלקו של טורף, זה בחינת (תהלים קי"א): טרף נתן ליראיו, בחינת אכילה בכשרות. שע"י זה מכניעין וטורפין אותן, היינו את הקליפות והכסילות. אבל ע"י פגם המזבח, היינו פגם האכילה, ע"י זה נותן כח להכסילות, ונעשה מ"טוֹרֵף", טֵרוּף הדעת, שמתגבר ע"י זה כנ"ל:

 

ד

 

ולהשלים פגם המזבח, הוא על ידי גרים, כי כל העבודה זרה אין להם כח כי אם מפגם המזבח, וזה שכתוב (מלאכי א’): בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, כי אף שהם עובדי עבודה זרה, כל כוחם הוא בא מפגם חלקי המזבח, ועל כן אמר השם יתברך: מוקטר ומוגש לשמי, כי כוחם הוא מהניצוץ הקדוש של המזבח דקדושה שנפל לשם. ועל ידי הגרים, ע"י שכל אחד משליך אמונתו, והולך אחר אמונת ישראל, ע"י זה מכניע העבודה זרה שנעשה מפגם חלקי המזבח, ואזי חוזרין ניצוצי חלקי המזבח למקומם, ונשלם המזבח: