תורה נד – המשך

 

ולהכניע הכח המדמה הוא ע"י בחינת יד, בחינת (הושע י"ב): ביד הנביאים אדמה. ויד, היינו בחינת שמחה, בחינת (דברים י"ב): ושמחתם בכל משלח ידכם. וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל ידי זה שורה הנבואה על הנביאים, כמו שכתוב (מלכים ב, ג’): קחו לי מנגן וכו’, כי הכלי הוא התאספות הרוח, והוא מעורב טוב ורע, כי יש עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה, כנאמר בשאול (שמואל א, ט"ז): וביעתתו רוח רעה. ויש רוח טובה, כמו שכתוב (תהלים קמ"ג): רוחך טובה תנחני בארץ מישור, והוא בחינת רוח נבואה, רוח הקודש. אך כשהוא מעורב טוב ורע, אינו יכול לקבל נבואות אמת, ועל כן כתוב בשאול (שמואל א, י"ט): ויתנבא וכו’ ויפול ערום, ופרש רש"י: לשון משוגע, כי היה מעורב ברוח שטות, עצבות רוח.

 

וזה שמנגן ביד על הכלי, הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה, רוח נבואה, מתוך עצבות רוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, היינו השמחה, היינו לבנות הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא היפך עצבות רוח, כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן, כדי לכוין לבנות השמחה בשלימות.

 

וכשהנביא שומע זה הניגון מהיודע נגן, אזי מקבל ממנו רוח נבואה, שקיבץ זה בידו מתוך העצבות רוח. וזה: וניגן בידו וטוב לך (שם) – וטוב לך דייקא, שמלקט ומצרף הטוב מתוך הרע. ועיקר התקבצות ובנין הרוח נבואה, הוא ע"י היד, כי שם פקדונות הרוחות, כמו שכתוב (תהלים ל"א): בידך אפקיד רוחי, וכמו שכתוב (איוב י"ב): אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. וזה (שם במלכים): והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד ה’:

 

נמצא, ע"י שמנגן ביד על הכלי זמר, על ידי זה מברר הרוח טובה מן הרוח רעה, שזהו בחינת רוח נבואה כנ"ל. וכל זה הוא בחינת הכנעת המדמה, שהוא בחינת הרוח רעה, רוח שטות, שרוצה לפגום ולבלבל את בחינת הרוח טובה, רוח נבואה, והוא נכנע ונתבטל ע"י השמחה, הבאה ע"י המנגן ביד כנ"ל. כי עיקר התגברות המדמה הוא ע"י עצבות, כי המדמה הוא בחינת עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה, שהוא מבלבל את הרוח טובה, רוח נבואה, שהוא בחינת זכרון הנ"ל, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי הנ"ל, ועל כן אין יכולין לקבל רוח נבואה, רוח הקודש, כי אם ע"י שמחה, שהוא בחינת מנגן ביד, כמו שכתוב: והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה’, בחינת: וניגן בידו וטוב לך וכו’ כנ"ל.

 

וזה המנגן, צריך שיהיה יודע נגן כנ"ל. גם צריך שיהיה הכלי בשלימות, כדי שלא תצא כל הרוח המעורב טוב ורע בבת אחת, ועל כן צריך שיהיה יודע נגן, וגם שיהיה הכלי שמנגנין עליו שלם, כדי שיוכל לברר ולכוין הניגון בשלימות כראוי, שהוא בחינת מה שמברר הרוח טובה, שהוא בחינת שמחה, בחינת רוח נבואה, מן העצבות רוח, שהוא רוח רעה כנ"ל. כי כשאין הכלי שלם, או שאינו יודע נגן, ואינו יודע לעלות ולירד בידו, לברר הרוח טובה מן הרוח רעה, עליו נאמר (משלי כ"ט): כל רוחו יוציא כסיל, דהיינו שמוציא כל הרוח בבת אחת, ואזי בודאי אין נבנה הניגון.

 

כי עיקר נעימת הניגון נעשה ע"י בירור הרוח (שהוא האויר, שמשם הקול, כידוע לחכמי הנגינה), היינו שעיקר בחינת הניגון הוא ע"י בירור הרוח טובה מן הרוח רעה, וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, יוצא כמו שהוא מעורב טוב ורע, ואזי אין נבנה הניגון והשמחה, ואין נכנע המדמה. וזה בחינת (תהלים קמ"ו): תצא רוחו ישוב לאדמתו. לאדמתו, היינו בחינת המדמה. היינו, כשיוצא כל הרוח, אזי חוזר ושב אל המדמה, כי לא נכנע המדמה, מאחר שאינו יכול ללקט ולברר הרוח טובה, ויוצא כל הרוח המעורב טוב ורע. אבל כשיש לו בחינת יד הנ"ל, המלקט ומברר בחינת הרוח טובה מן הרוח רעה, אזי מכניע המדמה, בבחינת: וביד הנביאים אדמה כנ"ל, כי עיקר בחינת הנבואה, הוא מבחינת היד הנ"ל, שמברר הרוח טובה מן הרוח רעה, ועל ידי זה מכניע המדמה, שהוא בחינת רוח רעה המעורב ברוח טובה כנ"ל. וזה שכתוב (משלי ל’): מי עלה השמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ.

 

מי עלה שמים וירד – זה בחינת המנגן, כי זה המנגן, הוא עולת ויורד בנגינה, כי צריך לעלות ולירד במידת הנימין כפי משקל השיר כדי לקבץ הרוח. וזה: מי אסף רוח בחפניו – בחפניו ממש, שהם הידיים, כי שם שורש הרוח כנ"ל, שעיקר בחינת הרוח הוא בידיים, ששם פקדונות הרוחות כנ"ל. וזה: מי צרר מים בשמלה – מים בחינת לב, כמו שכתוב (איכה ב’): שפכי כמים ליבך, היינו שעל ידי זה שמלקט הרוח, הוא צורר מים בשמלה, ששומר הלה שלא ישלוט עליו המדמה. וזה: מי הקים כל אפסי ארץ – שעל ידי זה הוא מקים בחינת רגלין המלובש בזה העולם. אפסי, בחינת רגלין, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ז): ויעבירני מי אפסים. כי ע"י ניגון ביד הנ"ל, על ידי זה נכנע המדמה, ואזי זוכה לזכרון הנ"ל, שהוא בחינת מה שיודע להבין כל הרמזים שיש בכל דבר שבעולם, שהם בחינת חיות אלקות, בחינת רגלי הקדושה, המלובשים בכל הדברים שבעולם כנ"ל. וזהו: מי הקים כל אפסי ארץ –  שמעלה ומקים בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם כנ"ל:

 

וזהו: ויהי מקץ שנתיים ימים. שנתיים ימים הוא בחינת מוציאי דיבה, הנאמר בהם (במדבר י"ד): יום לשנה יום לשנה, שעל ידם נתקלקל ונפגם בחינת אהבה דקדושה, שהוא בחינת: וקמץ הכהן כנ"ל. וזה" מקץ – שהוא בחינת פגם ה"קמץ". ופרעה חולם – היינו הכח המדמה כנ"ל. והנה עומד על היאור – היאור, זה פישון, היינו בחינת פי שונה הלכות, שמתגבר עליהם הכח המדמה כנ"ל. והנה מן היאור וכו’ – היינו שעל ידם בא שבע שני שובע ושבע שני רעב, היינו טוב ורע כנ"ל. והרע מתרבה וגובר על הטוב, בבחינת: ולא נודע כי באו אל קרבנה. ותקונו הוא יוסף, בבחינת (בראשית ל’): אסף אלקים את חרפתי, שהוא ממתיק את הרע, שהוא בחינת הרעב, בבחינת (יחזקאל ל"ו): אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים, והוא בחינת: אסף רוח וכו’, בחינת (בראשית מא): איש אשר רוח אלקים בו. וזה שנאמר בו (שם מו): ויוסף ישית ידו על עיניך – שעל ידי היד נשמר העין מכח המדמה כנ"ל. עיין בסבא (משפטים דף צח.), מה שדרש על פסוק: ה’ אלקי גדלת מאד וכו’.