תורה נד – המשך

 

 

והמון-עם, שאין להם זה השכל להעמיק בכל זה, להבין הרמזים כנ"ל, נעשה אצלם כל זה ממילא, ע"י שינה וציצית ותפילין ותורה ותפילה ומשא ומתן. כי השינה היא בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי בכלליות כנ"ל, בחינת ה’ אלקי הנ"ל, כי בשעת שינה הנשמה עולה לעלמא דאתי. וציצית ותפילין הם בחינת גדלת מאד. כי תפילין הם בחינת הגדלת השכל הנ"ל, (כי תפילין הם בחינת מוחין, כידוע, היינו בחינת הגדלת השכל להבין כל הרמזים שמרמז לו השם יתברך בכל יום כנ"ל). וציצית הוא בחינת הצמצום הנ"ל, שהוא בחינת מאד הנ"ל, כי תכלת כורסייא דדינא (כ"ש בזוהר שלח לך דף קע"ה), שהוא בחינת צמצום. ועל כן ציצית קודם לתפילין, בבחינת (שיר השירים ב’): שמאלו תחת לראשי, ואח"כ וימינו תחבקני. [כי שמאל הוא בחינת דין, בחינת צמצום, שהוא בחינת ציצית כנ"ל, וימין הוא בחינת מוחין, בחינת תפילין כנ"ל]. ותורה הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל, כי התורה היא בחינת עץ החיים, דמזון לכולא ביה, היינו שיש לכל אחד די סיפוקו ממנה.

 

נמצא, שהיא בחינת הסתפקות, וגם בלימוד התורה בעצמה יש בחינת הסתפקות, כמו שאמרו רז"ל (אבות פ"ב): לא עליך המלאכה לגמור, ועל כן לימוד התורה הוא בחינת ההסתפקות הנ"ל, ואפילו ההמון שאינם יכולים ללמוד, הם מקיימין עסק התורה במה שקורין קריאת שמע, כמו שאמרו רז"ל (מנחות צ"ט ע"ב): ותפילה הוא בחינת הוד והדר הנ"ל, כי תפילה היא חיי שעה (כשאחז"ל שבת י), היינו בחינת: הארץ הדם רגלי הנ"ל, היינו בחינת רגלי הקדושה המלובשין בזה העולם כנ"ל.

 

ומשא ומתן היא בחינת: נוטה שמים כיריעה הנ"ל, היינו בחינת יחוד צדיק וכנסת ישראל הנ"ל, כי צדיק וכנסת ישראל הם בחינת משא ומתן, הצדיק נקרא משא, כי הוא נושא את העולם, כאשר ישא האומן את היונק (במדבר י"א), והוא נושא כל הברכות, כמו שכתוב (משלי י): וברכות לראש צדיק, כמו שכתוב (תהלים כ"ד): ישא ברכה מאת ה’, והוא נושא הטיפה זרעיית של כל הנשמות, בבחינת (שם קכ"ו): נושא משך הזרע, ומשפיע לכנסת ישראל, והיא נותנת לכל העולם. ועל שם זה נקראת כנסת ישראל מתן, על שם (משלי ל"א): ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. ויחוד של צדיק וכנסת ישראל, נעשה ע"י משא ומתן, כי כל דבר שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה שנפלו בשעת שבירה, ושבירה, הוא בחינת אותיות שנשברו ונפלו לכל דבר ודבר מזה העולם.

 

וכל דבר יש לו שעה, וצריך לבוא בשעה זו לאדם זה, כי הוא משורש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר, וכשמגיע זה הדבר לאדם זה, והוא מקבל חיות מזה הדבר, היינו מהאותיות הנשברים שיש שם, על ידי זה נכללין האותיות הנשברים בזה האדם, בחיות שלו, ונעשה מהם קומה שלימה, ומתפשט בחיות של כל הגוף, ועל ידי זה נשלמין האותיות, ויש להם שלימות. וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו, עד שנפסקין האותיות והניצוצות השייכין לשרשו, ואח"כ יוצא מרשותו לאדם אחר, שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים, שהם משורש אחד עם האדם האחר, ועל כן יוצא לרשותו. ולפעמים חוזר הדבר ובא לאותו האדם שהיה שלו מתחילה, כי מחמת שלא היה לו אז חלקי נפש רוח נשמה אלו, לא היה יכול אז להשלים האותיות אלו, עד עתה שהגיעו לו אלו חלקי נפש-רוח-נשמה, שעל ידם יכול להשלים אלו האותיות הנשארים, ובין כך, הוכרח לשהות אצל אחר.

 

וכשמשלים האותיות אלו, נתוסף לו הארה בנפש רוח נשמה שלו, מחמת הארות אותיות אלו, שהגיעו אליו ונשלמו אצלו, וע"י הארה זו, מאיר בשורש נפש רוח נשמה שלו, שהוא בצדיק וכנסת ישראל, שהם שרשי כל הנשמות כנ"ל. וע"י ההתנוצצות הזאת נתייחד צדיק וכנסת ישראל, הנקראים משא ותתן כנ"ל. ועל שם זה נקרא מקח וממכר, וכל הדברים וכל הלימוד – משא ומתן, כי על ידם נתייחד צדיק וכנסת ישראל, הנקראים משא ומתן כנ"ל:

 

ד

 

וכדי לשמור הזכרון הנ"ל צריך לשמור את עצמו שלא יפול לבחינת רע עין, לבחינת מיתת הלב. כי עיקר הזכרון תולה בעין, בבחינת (שמות י"ג): ולזכרון בין עיניך, כי השכחה בא ע"י רע עין, ע"י מיתת הלב, בבחינת (תהלים ל"א): נשכחתי כמת מלב. כי רע עין ומיתת הלב הם בחינה אחת, כי שוריינא דעינא בליבא תליא (כשרז"ל ע"ז כ"ח ע"ב). ועל כן נבל שהיה רע עין, נאמר בו (שמואל א’ כ"ה): וימת לבו בקרבו. ומיתת הלב היא בחינת שברי לוחות. לב, הוא בחינת לוחות, בבחינת (משלי ג’): כתבם על לוח ליבך, ושכחה היא ע"י שברי לוחות, כמאמר חז"ל (עירובין נ"ד): אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות, לא היתה שכחה בעולם.

 

נמצא, שעיקר השכחה היא ע"י רע עין, שהוא בחינת מיתת הלב, שהיא בחינת שברי לוחות, שמשם עיקר השכחה כנ"ל. ואבשלום, שהיה עינו רעה במלכות אביו, על ידי זה נאמר בו מיתת הלב, שנאמר (שמואל ב’ י"ח): ויקח שלשה שבטים ויתקעם בלב אבשלום. ועל כן לא הניח בן זכר (שם וע’ סוטה י"א), כי פגם בזכרון, ע"י רע עין כנ"ל. ודוד המלך ע"ה, ברח אז ממלכותו מפני אבשלום, וקלל אותו שמעי בן גרא, ואמר (שם ט"ז): אולי יראה ה’ בעיני. בעיני דייקא, כי מי שרואה שנופל לרע עין, אם אינו מרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה להנצל ממנו, צריך לברוח ממנו, אכל מי שיכול לתקן, אזי צריך לתקן.

 

וצריך לראות מהות בחינת הרע עין, כדי לידע השורש שצריך לתקן על ידו, כי יש כמה בחינת רע עין, וכשנופל לרע עין של התנשאות, שעינו צרה בהתנשאות של חברו, צריך להכניע בהשורש של ההנשאות, היינו בשורש המלכות, שהוא בחינת משיח, והוא שורש המלכות, בבחינת (שמואל א’, ב’): ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו. והוא בחינת טוב עין, בבחינת (שם ט"ז): יפה עיניים וטוב רואי, הנאמר בדוד, שהוא משיח:

 

לשון הגמרא נדה כד: תניא אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי. פעם אחת נפתחה מערה מתחתי, ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי, כשחזרתי לאחורי, אמרו: עין של אבשלום הוה:

וזה שאמר אבא שאול: קובר מתים הייתי. כי אבא שאול השתדל לתקן תמיד את הרע עין, הנקרא מיתה כנ"ל. פעם אחת נפתחה מערה מתחתי. מערה – היינו בחינת אמת, בבחינת (תהלים פ"ה): אמת מארץ תצמח, כי טוב עין הוא יבורך (משלי כ"כ), והברכות הם בחינת אמת, כמו שכתוב (ישעיה ס"ה): המתברך בארץ יתברך באלקי אמן, וזה שאמר אבא שאול, שע"י האמת שלו נפתחה לו דבקות. ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי – היינו מחמת הדבקות, העמדתי עצמי בסכנה ליכנוס בגלגל עינו של מת, היינו ברע עין, עד שהוצרכתי להשתמש בבחינת משיח כדי להכניע את הרע עין. וזה עד חוטמי, שהוא בחינת: רוח אפינו משיח ה’ (איכה ד’). ומשחזרתי לאחורי אמרו לי: עינו של אבשלום היתה – היינו שאבשלום נפל לבחינת הרע עין הזה. וזהו: כשחזרתי לאחורי, היינו אחר התיקון, שחזרתי בחינת משיח למקומו, לבחינת אחורי, כישם שורש המלך המשיח, בבחינת (שה"ה ז): מלך אסור ברהטים, וברהטי מוחין (תיקון ו דף כא). אסור, היינו בחינת קשר של תפילין, שהיא בחינת אחורי, כמאמר חז"ל (ברכות ז): וראיתי את אחורי – זה קשר של תפילין. וזה (שמואל כה): והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, הנאמר בדוד, היינו קשר של תפילין, כי תפילין הם בחינת חיים, כמאמר חז"ל (מנחות מד): כל המניח תפילין, זוכה לחיים, שנאמר: ה’ עליהם יחיו. ועל כן לא אמרו לו שעינו של אבשלום היתה עד שחזר לאחוריו, כי אילו היה יודע מקודם מזה, אפשר לא היה מסכן עצמו כל כך ליכנס ברע עין כזה, כי הוא סכנה גדולה.