תורה כא – המשך

 

וזה בחינת קידושין, בחינת חופה. כי שפע אלוקי הנ"ל, הוא בחינת קודש. בחינת חופה, מקיפין. וזה שאמרו חז"ל (ב"ב ע"ה): כל צדיק וצדיק נכוֶה מחופתו של חבירו, כי מקיף של זה, גדול ממקיף של זה. והשכל שהוא מקיף לזה, הוא פנימי לזה. וזה בחינת שבעת ימי המשתה שאחר החופה, היינו בחינת שבעת הנרות הנ"ל, שעל ידם יכנס המקיף לפנים. וזה בחינת שבעת ימי אבילות ר"ל, שמתאבלין עליו על שנסתלק נשמתו, כדי שיעלה נשמתו לאור הפנים הנ"ל, ע"י שבעת ימים אלו:

 

 

וזה טעם רוק של החליצה, שנאמר (דברים כ"ה): וירקה בפניו – בפניו דייקא, כי זה הולך בלא זרע, ולא הניח ברכה אחריו, שימשיכו שכל הפנים בעולם, ע"י מעשיהם הטובים. ואחיו אינו רוצה להקים שם אחיו המת, ואינו רוצה לייבם אותה. בשביל זה: וירקה בפניו, כי אין רוצה להמשיך נשמת המת בעולם, שיוכל לתקן אור הפנים. ובזה הרוק נראה לפעמים פני המת – פני המת דייקא, ובזה הרוק הוא נכלם, ועיקר הבושה הוא בפנים, וזה על שלא רצה להקים שם אחיו המת:

 

וזה בחינת (במדבר י"ב): ואביה יָרֹק יָרַק בפניה, הלא תיכלם שבעת ימים – ושבעת ימים, שבעת ימים דייקא, היינו בחינת שבעה עננים הנ"ל, שעל ידם מאיר פני המנורה. והוא לא רצה להקים שם אחיו המת, על כן: וירקה בפניו, והיינו בושת פנים. וזה שאמרו חז"ל (יבמות פ’ ר"ג): היבמה נקנית במאמר – זהו היפך הבושת, בחינת (תהלים כ"ט): כולו אומר כבוד, היפך של: תכלם שבעת ימים. ומרים שפגמה בכבוד משה, שהוא בחינת שפע אלוקי, בבחינת (שמות ל"ד): כי קרן עור פניו, ופגמה בבחינת שבעת הנרות כי הוא היה ענו שפל וסבלן, ולא חרה אפו על בזיונו, וזה בחינת חוטם בשלימות. וכתיב ביה (במדבר י"ב): פה אל פה אדבר בו – זה בחינת פה. וכתיב ביה (שם): ותמונת ה’ יביט – זה בחינת עיניים. וכתיב ביה (שם) בכל ביתי נאמן הוא – זה.בחינת אודנין, בחינת (משלי י"א): נאמן רוח מכסה דבר, כמובא בזוהר (אד"ר דף קכ"ח:): בשביל זה נצטרעה, ומצורע דא סגירו דנהורא עילאה (זוהר תזריע מ"ט ע"ב), היינו אור הפנים הנ"ל, וכתיב בה: תסגר מחוץ למחנה שבעת ימים.

 

וזה שביקש אהרן: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו – כי ע"י סגירו דנהורא עילאה, היא בבחינת מת, כי מצורע חשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב). אשר בצאתו מרחם אמו – זה בחינת יבום, שע"י היבום איתתיה אִמֵּהּ, שאשתו נעשית לו אם. ויאכל חצי בשרו – היינו שאין לו בת זוג, כי הבעל ואשתו הם תרי פלגא גופא, ועכשיו, שאשתו היא אמו, נמצא שנאכל חצי בשרו, ואין לו בת זוג.

 

[פירוש: כי מי שמת בלא בנים, אזי אשתו צריכה להתייבם. וע"י היבום נתגלגל המת בהבן הנולד מאשתו, שנתייבמה לאחיו, כמבואר בסבא (משפטים דף ק’ ע"ב): אתתיה אִמֵּהּ, היינו שהוא צער ועונש גדול להמת, שאשתו נעשית לו אם. כי עכשיו מוכרח להיות נולד מאשתו, ואשתו נעשית לו אם. ומחמת זה, בן היבמה הזה שנולד מהיבום, אי אפשר לו למצוא זיווגו כי אם ברחמים גדולים (כמובא (זוהר לך לך צ"ב), שעליו נאמר: פן יקדמנו אחר ברחמים, עיין שם). כי זה בן היבמה, שבאמת הוא בעלה של היבמה, ואשתו נעשית לו אם – אין לו בת זוג, מאחר שבת זוגו נעשית לו אם. וזהו שפירש רבינו ז"ל, שבקש אהרן על מרים, שפגמה בשכל הפנים, שזהו הפגם של המת בלא בנים כנ"ל, שלא תהא נענשת ח"ו בעונש היבום. וזהו: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו – שלא תהיה כמת בלא בנים, אשר מוכרח לצאת שנית בגלגול מרחם אמו, היינו שאשתו נעשית לו אם, אשר מחמת זה: ויאכל חצי בשרו, היית חצי גופו נאכל, היינו שאין לו בת זוג כנ"ל, שהיא חצי בשרו, פלג גופו כנ"ל]:

 

ז

 

ולפעמים יש, שהמוחין והשפע אלוקי הוא בהעלם, בבחינת עיבור, ואז יפה צעקה לאדם – בין בתפילה בין בתורה – כשנתעלם המוחין. כי העלם, היינו עיבור, זה בבחינת: (דברים ל"ב): צור ילדך תשי. כמו (ישעיה ל"ז): וכח אין ללידה, כמו אשה שתשה כןחה מלילד. ובשעה שהיא כורעת לילד, ראמת שבעין קלין, כמניין תבות שבמזמור "יענך", ואז מולדת (זוהר פנחס רמ"ם ע"ב). והשבעין קלין, הן בחינת שבעה קולות שאמר דוד על המים, שכל אחד כלול מעשר. והצעקה, שאדם צועק בתפילתו ובתורתו, כשנסתלקין המוחין בבחינת עיבור, אלו הצעקות הן בחינת צעקת היולדת, והקב"ה שהוא יודע תעלומות של המוחין איך נתעלמו, הוא מאזין צעקתינו. והצעקה הוא במקום צעקת השכינה, כאלו השכינה צועקת, ואז מולדת המוחין. וזה בחינת הקול מעורר הכוונה, היינו המוחין.

 

וזה בחינת: תכלם שבעת ימים. שבעת ימים, זה בחינת שבעה קולות של דוד כנ"ל. שהם שבעין קלין הנ"ל, שצריך לצעוק כדי להוציא אור הפנים הנ"ל מהעלם אל הגילוי. והגילוי זה בחינת לידה, ואז אחר הלידה, דם נעכר ונעשה חלב (בכורות ו’ ע"ב). וזה בחינת תכלם, כי הכלימה – אזל סומקא ואתי חיורא (ב"מ נ"ח ע"ב), היינו דם נעכר ונעשה חלב. וזה: צ’ור י’לדך ת’שי – ראשי תיבות של צ’עקתינו י’ודע ת’עלומות כנ"ל,  וזה תשי – ראשי תיבות של ת’כלם ש’בעת י’מים:

 

ח

 

וכשאדם לומד תורה ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמוחין והשכל של התורה והלימוד הזה, הן בבחינת עיבור, וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב זה בחינת עיבור, בחינת (הושע י"ב): בבטן עקב את אחיו, ואז צריך לצעוק הקלין הנ"ל. וזה בחינת (בראשית כ"ז): הקול קול יעקב – כשהוא בבחינת יעקב, צריך לו הקלין, כדי להוציא המוחין בבחינת לידה. ומי שתורתו בלא הבנה בה שום חידוש, אין לדרוש אותה לרבים, כי התורה הזאת שהיא בבחינת יעקב, בבחינת עיבור, אע"פ שהקב"ה מתענג [בה], בחינת: ודיגלו עלי אהבה – אל תקרי: ודיגלו, אלא: וליגלוגו (מדרש שה"ש), אבל אין לדרוש אותה כמו שהיא לרבים, כי אין לדרוש אלא דברים המבוררים, כמאמר (שבת קמה:): אמור לחוכמה אחותי את – אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך – אמור, ואם לאו – אל תאמרהו.