תורה נז – המשך

 

 

כי ע"י הצום אויביו נופלים לפניו, כי ע"י הכעס, הבא מהכבד, בחינת כבד כועס (ברכות ס"א ע"ב), נתעורר המקטרג הגדול, שהוא עשו, הוא אדום, שאחיזתו בכבד (זוהר פנחס רל"ד ותיקון כ"א). והוא אדמוני, שהוא בחינת כבד, שהוא מלא דם. ומן המקטרג העליון נתעוררים ונשתלשלים מקטרגים וצרים למטה על אדם הכועס ושולטים עליו, ואינם יראים מלפניו, כי על ידי הכעס נדמה להם כבהמה, בבחינת (תהלים מט): נמשל כבהמות נדמו. כי עיקר המורא שמתיראין מן האדם, בבחינת (בראשית ט’): ומוראכם וחיתכם, אינו אלא ע"י הצלם אלקים שבפני האדם, וע"י הצלם, האדם הוא אדם. וכשסר צלם, אזי יוצא מגדר אדם לגדר בהמה, ואז סר מוראו.

 

ועיקר הצלם המאיר בפני האדם, היא חכמות הבורא, שנתן לאדם יתרון על הבהמה, היא המאירה בפני אדם, בבחינת: חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח), ועל ידי הכעס – אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת (פסחים סו:), ואז צילו סר ופניו נופלים, בבחינת (בראשית ד): למה חרה לך ולמה נפלו פניך, וכשאין לו פני אדם, אזי מוראו סר, כי נמשל כבהמות, וצריו מצרים לו. ועל ידי הצום והתענית הוא מתקן את פניו ומחזיר לעצמו את חכמתו, שהיא צלמו המאיר בפניו, ואז הכל יראים ממנו ואוייביו נופלים לפניו. לפניו דייקא, כי עיקר נפילתם – מחמת הפנים כנ"ל.

 

וכל זה נעשה על ידי הצום, כי על ידי הצום נכנע הכבד לפני המוח, כי ביום שאדם אוכל, אז הכבד ניזון תחילה, ואחר כך הוא שולח להמוח, נמצא, ביום האכילה הגדולה והממשלה להכבד. וכשמתענה, אזי ניזון המוח תחילה, והמוח שולח מזון אחר כך להכבד, נמצא, ביום הצום נכנע הכבד לפני המוח, והגדולה והממשלה להמוח.

 

וזהו תיקון למה שפגם בתחילה בהחכמה, שהיא המוח, שהיא הצלם המאיר בפניו, ועכשיו על ידי התענית הוא מכניע את הכבד, ונותן הממשלה להמוח, וכשנכנע הכבד, שהוא ראש המקטרגים, אזי נכנעים כל האוייבים האחוזים בהכבד.

 

וזה אותיות צום נוטריקון: ו’כתותי מ’פניו צ’ריו (תהלים פט), שעל ידי הצום נכנע הכבד ונתתקן מוח החכמה, שהיא הצלם ומאיר בפני אדם. ועל ידי הצלם שבפניו, על ידי זה: וכתותי מפניו צריו – מפניו דייקא כנ"ל:

 

אבל כשזוכה לבחינת עונג שבת כנ"ל, אז אין צריך לצום, כי פועל באכילתו מה שפעל ע"י הצום, היינו להשבית אויב. כי אכילת שבת, קודש היא, וכל זר לא יאכל קודש (ויקרא כ"ב), ואז נכנע הכבד, ואז נתבטל כחו, בבחינת (תרומה דף קל"ה ע"ב): וכל שולטני רוגזין, שהם בחינת כבד כועס, כולהו ערקין  ואתעברו*.  ואז: וכלא אהבה, בבחינת (שה"ש ז’): אהבה בתענוגים, וכל זה מעונג שבת הנ"ל:

 

*ונתגדל המוח החכמה ומאיר בפניו, בבחינת ואנפהא נהירין בנהירו עילאה.

 

ז

 

ודע, שלבטל ולהכניע האויבים די הצום או אכילת שבת לבד, אבל לרוב השלום צריך גם להרבות בצדקה, כמאמר חז"ל (אבות פ"ב): מרבה צדקה – מרבה שלום. וזהו שאמרו (ברכות ו’ ע"ב): אגרא דתעניתא – צדקתא, ואמרו (תעניה ח’ ע"ב): שמש בשבת צדקה לעניים. שמש, זה בחינת שלום, כמאמר חז"ל (מכילתא ובספרי פ’ תצא ובירושלמי כתובות פ"ד): וזרחה עליו השמש – מה שמש הוא שלום לכל באי עולם וכו’. וזהו שמש, היינו השלום, אינו אלא ע"י צדקה לעניים:

 

ח

 

ודע, שיש חילוק בין השלום של התענית של חול ובין השלום של עונג שבת. היינו, השלום של תענית אין לו בחינת דיבור, בחינת (בראשית ל"ז): ולא יכלו דברו לשלום, אבל ע"י עונג אכילת שבת נשלם הדיבור לשלום, בבחינת (תהלים קכ"ב): למען אחי ורעי אדברה נא שלום, בחינת (ישעיה נ"ח): ודבר דבר, הנאמר בשבת. כי הפה נשלם באור גדול בשעת אכילת שבת. וזהו שאמרו חז"ל: אין בין חמץ למצה אלא משהו. חמץ, זהו בחינת תיקון הכעס על ידי התענית כנ"ל, בחינת (ישעיה ס"ג): מי זה בא מאדום חמוץ בגדים. אדום, זה בחינת כבד הנ"ל, וחמץ זה בחינת הכנעתו, בחינת תענית, בחינת העדר אכילה, בחינת (שמות י"ב): כל מחמצת לא תאכלו. לא תאכלו – זה בחינת תענית הנ"ל.

 

מצה, זה בחינת אכילת עונג שבת, בחינת (ישעיה ס"ו): למען תמוצו והתענגתם וכו’. וזהו: אין בין חמץ למצה וכו’, היינו אין בין התענית לבין אכילת עונג שבת הנ"ל, אין החילוק ביניהם אלא משהו, נוטריקון: ו’היה מ’עשה ה’צדקה ש’לום (ישעיה ל"ב), היינו כי אין דומה שלום של התענית לשלום של שבת, כי זה אין לו פה, וזה יש לו פה. וזהו החילוק, שבחינת שלום שיש לו פה הוא במעלה על שלום שאין לו פה, כמו מעלת מדבר על חי, כי החיות הם חיים כמו בני אדם, אבל האדם יש לו מעלה, שיש לו כח הדברי. וזהו החילוק בין חמץ למצה, שהחילוק בין חֵית לְהֵא. חמץ הוא בחֵית, זה בחינת שלום שאין לו פה, בחינת חי, בחינת (איוב ה’): וחיית השדה השלמה לך, היינו בחינת שלום שאין לו פה, שאין לו כח הדברי, כמו חיות השדה. ומצה היא בהֵא, זה בחינת ה’ מוצאות הפה, בחינת כח הדברי כנ"ל. וזה בחינת (בראשית מ"ז): הא לכם זרע, בחינת (הושע י’): זרעו לכם לצדקה, בחינת: מעשה הצדקה שלום כנ"ל.

 

וזה (משלי י"ח): מדנים ישבית הגורל. גורל, זה בחינת עונג שבת, בחינת (דניאל י"ב): ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, שאז יהיה כולו שבת, וזה: ותנוח, זהו בחינת (שמות כ’): וינח ביום השביעי. וגורל הזה, שהוא שבת, מבטל מדנים וצרים כנ"ל. ועוד יש לו כח, שבו נעשה בחינת פה כנ"ל, וזהו: ובין עצומים יפריד – בין התעצמות והתחברות קנה החֵית לגג החֵית, הוא מפריד, ונעשה הֵא מחֵית, היינו בחינת פה כנ"ל:

 

וזהו ששאלו את רבי יוסי בן קיסמא: אימתי בן דוד בא. והשיב להם: כשיפול זה השער וכו’. ועיקר הדבר, שיפול שלשה פעמים, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא. כי שער ארם זה בחינת שער דסיטרא-אחרא, וכשיפול נפילה אחר נפילה על ידי בחינת שהבאתי כנ"ל, אז יבוא בן דוד ויבנה שערי הקדושה. היינו, כשאין אמונות חכמים ואין שומע להם, בבחינת (ישעיה כ"ט): ולמוכיח בשער יקושון, על ידי זה באים לחולי עד אין מרפא כנ"ל, בבחינת (תהלים ק"ז): ויגיעו עד שערי מות, אבל כשיש להם אמונה, אזי נפתחים להם שערי הקדושה, בבחינת (ישעיה כ"ו): פתחו שערים וכו’ שומר אמונים. וכשזה קם, זה נופל, ואז נופל שער ארם פעם אחת.

 

והקמת אמונה היא ע"י נדר, ואז נָהֵר בנהירו דאבהן כנ"ל, ואז נבנה פעם שניה שער דקדושה, בבחינת (תהלים כ"ד): שאו שערים ראשיכם, כי האבות הן הראשים, בבחינת (שמות ו’): אלה ראשי בית אבותם. וכשזה קם, זה נופל, וזה בחינת נפילת פעם שנית שער של ארם. וע"י הארות האבות זוכה לשבת, להשבית אויב, וזוכה לשלום כנ"ל, ואז נבנה פעם שלישי שער דקדושה, בבחינת (זכריה א’): ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ובבחינת צדקה: אל תדכא עני בשער (משלי כ"ב), ומכניעים השונאים היונקים משער ארם, בבחינת (תהלים ס"ט): ישיחו בי יושבי שער, כי נכנע כבד כועס, שהיא עשו אדום כנ"ל, שהוא כאדרת שער (בראשית כ"ה), וזהו נפילת פעם שלישי שער של ארם: (עד כאן לשון רבינו ז"ל).