תורה לז – המשך

 

 

אבל יש שני בחינת צדקה, כי יש צדקה בחוץ לארץ, ויש צדקה בארץ ישראל. וצדקת ארץ ישראל, היא גדולה ולמעלה מצדקת חוץ לארץ. וכן יש שני בחינת תורה, כי אין דומה התורה היוצאת מהבל שיש בו חטא, להתורה היוצאת מהבל שאין בו חטא (שבת קי"ט ע"ב), כי אין הדין נמתק ואין העולם מתקיים, אלא על הבל פה של תינוקות (שם). כמו שכתוב בזוהר (בהקדמה דף א’ ע"ב): הניצנים נראו בארץ – אילין אבות העולם, עת הזמיר הגיע – כד אתא עידן לקצצא חייביא מן עלמא, וקול התור נשמע – דא קלא דינוקא דרביא דלעי באורייתא, כמו שכתוב (ש"ה א’): תורי זהב, וכתיב (שמות כ"ה): ועשית שניים כרובים זהב. ע"י קלא דינוקא דרביא, נתגלו האבות בעולם להגן. נמצא, כשאתה רוצה שיתגלו על ידך האבות בעולם, כדי לדחות הדין, והחשך, שכחה, וסכלות, מן העולם, צריך שיהיה לך הבל שאין בו חטא, וע"י צדקה דארץ ישראל תכלול עצמך באוירא דארץ ישראל, שהוא בחינות הבל הקדוש שאין בו חטא.

 

וזה פירוש (ויקרא כ"ו): וזכרתי את בריתי יעקב וכו’, פירוש, אימתי יתגלון האבות בעולם, כד הארץ אזכור, ע"י אוירא דארץ ישראל, וע"י הבל שאין בו חטא, שהיא בחינת הבל פיהם של תינוקות, כי כן נתברכו תינוקות, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי – שע"י התינוקות נתגלו האבות להגן. ע"י צדקה דארץ ישראל יוכללו באוירא דארץ ישראל, אויר הקדוש, שהוא בחינת הבל שאין בו חטא. וזה שאמרו חז"ל (תענית י"א ע"ב): היושב בתענית נקרא חסיד, שנאמר: גומל נפשו איש חסד, כי התענית הוא גמילות חסדים לנפשו, היינו לתורה, כמו שתכתוב (תהלים י"ט) תורת ה’ תמימה משיבת נפש. גלל כן נקרא איש חסיד, כי מבטל הדין והחשך, וממשיך חסדים בעולם:

 

ה

 

וזה פירוש (סנהדרין צ"ו ע"א) שלשה הזהרות שהזהיר ר’ יהודה בן בתירא מנציבין: הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, והזהרו בוורידין כרבי יהודה, והזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. כי אלו השלשה בחינות, הם כולם רומזים להתעלות הנפש והשכל, והתורה, והזכרון. זקן זה, ששכח תלמודו מחמת אונסו, הוא בחינת מיתה וסכלות מחמת שכחה. אבל אונס רחמנא פוטרו, והזהיר רבי יהודה לכבדו, שע"י הכבוד יתבטל ממנו השכחה, ויתגלה הנפש, היינו זכרון התורה. כי שורש התורה היא כבוד השם יתברך, כמו שכתוב: לכבודי בראתיו וכו’, וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ו): אין כבוד אלא תורה:

 

ו

 

וזהו: הזהרו בוורידין כרבי יהודה, כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול, וצריך השוחט לכוין להעלות הנפש שבדם. גם עיקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו, אין זה אלא ע"י השוחטים שאינם מהוגנים. וזה (אבות פ"ג): אם אין תורה אין קמח. תורה היא בחינת נפש כנ"ל, ע"י זה אין קמח, הפרנסה נתמעט. ובשביל זה החליף נקרא מאכלת, כמו שכתוב (בראשית כ"ב): ויקח את המאכלת, כי יש שוחט הגון מאכיל ומפרנס לישראל, כי השוחט הגון הוא מלביש את הנפש שבחי במדבר, היינו בדיבור הברכה שהוא מברך, והדיבור הוא בחינת שכינה, כמו שכתוב: מלכות – פה.

 

וזה פירוש (ישעיה ל"ד): חרב לה’ מלאה דם, כי השכינה נקראת חרב לה’ (כמובא בזוה"ק ובפרדס), והיא בחינת דיבור, שהוא בחינת חרב פיפיות, לשון פה, כמו שכתוב (תהלים קמ"ט): רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות וכו’. וכשהנפש באה בתוך חרב לה’, בתוך הדיבור, בבחינת מיין נוקבין, אזי השכינה מזדווגת ע"י המיין נוקבין שיש לה, בבחינת: חזי במה ברא קאתינא (זוהר ויקרא דף י"ג ע"א). וזה: חרב לה’ מלאה דם, מנפשות העולות בה בבחינת מיין נוקבין, וע"י הזיווג, היא מקבלת פרנסה לישראל :

 

וזה פירוש (איכה ה’): בנפשינו נביא לחמינו מפני חרב המדבר, היינו כשהשוחט אינו הגון, ואינו מעלה את הנפש, בבחינת מיין נוקבין, וכשעומד עם החליף לשחוט את החי, הוא עומד כרוצח נפשות, והחליף שלו הוא חרב הַמִּדְבָּר, ואינו חרב לה’, שהוא חרב הַמְדַבֵּר, ויש צער להנפש החי, שצועקת בקול מר, (ש"ה ה’): נפשי יצאה – כשיצאת, בשביל להכניס בדברו של הברכה, בבחינת מיין נוקבין, וכשיצאתי, בקשתיו ולא מצאתיו קראתיו ולא ענני – כי אינו שם בשעת הברכה, וחושב מחשבת פיגול. ע"י זה מצאוני השומרים הסובבים בעיר, הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי – היינו, שמעלה שהיה להנפש בבחינת חי, גם זה לקח ממנה, כי עכשיו אין לה מנוח לכף רגלה. אוי לו להשוחט הזה! אוי להנפש, שהרג את הנפש, ומסר אותה בכף אויביה, ואין להשכינה מיין נוקבין, להמשיך טרף לביתה, ועל ידי זה: בנפשינו נביא לחמינו – ביגיעה וטירחא גדולה:

 

וזה שאמרו חז"ל (פסחים קי"ח): קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, כי ים סוף נקרע לי"ב קרעים (פרקי דר"א פ’ מ"ב ובתיקון כ"א), כנגד י"ב בדיקות הסכין, שעל ידיהם קשים מזונותיו של אדם וכו’. וזה שאמרו חז"ל (ברכות נ"ה): שולחן דומה למזבח, כי שיעור פגימות החליף כשיעור פגימות המזבח (חולין י"ז ע"ב). גם על השחיטה גימטריא תל"ז, ובזעת אפיך תאכל לחם (בראשית ג’) – ראשי תיבות גימטריא תל"ז (עם הארבע תיבות), לרמוז חסרון הפרנסה ע"י שוחטים שאינם מהוגנים. וזה פירוש (תהלים קי"א): טרף נתן ליריאיו, כי טרף יש לו שני משמעות: לשון טריפה, כמובא בזוהר סוף משפטים (דף קכ"א ע"ב), ולשון מזון. לרמוז, כשישראל שומרים את עצמם מטריפה, על ידי זה יש להם פרנסה:

 

וזה פירוש (שבת ק"ד): מנצפך צופים אמרו. מנצפך הוא בחינת ורידין, בחינת רי"ו דין. וצופים, אלו נביאים, שיניקתם מבחינת כרובים, בחינת תינוקות, בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, ששם מקבלין רוח הקודש, כמובא בזוהר (לך לך דף פ"ה ע"א): ויקם יונה לברוח תרשישה. ואלו הצופים, היינו אלו שהם בבחינת הבל שאין בו חטא, הם נהירין ב"וורידין", רי"ו דין, במנצפך. ומעלין את הנפש  בבחינת מיין נוקבין, וממשיכים שפע. והשפע מכונה בשם אֹ’מֶ’ר’, כי מתחילה היא א’ור, ואח"כ נעשה מ’ים, ואח"כ ר’קיע.

 

וכשממתיקים את המנצפך, ועושים ממנצפך, אדני, כי מ"ריו" נעשה צורת א, ונעשה אדני. ואדני הוא דיבור, הוא השכינה, כמו שכתוב (תהלים סח): אדני שפתי תפתח, ומהבל הזה, היינו אדני, יוצא השפע, ונתחלק לכל אחד לפי בחינתו. וזה פירוש (תהלים מ"ח) אדני יתן אֹמֶר המבשרות צבא רב – לכל אחד לפי בחינתו:

 

וזה שאמרו חז"ל (סנהדרין ק"ד ע"ב): אוכלי עמי אכלו לחם אדני לא קראו – רב אמר: אלו הדיינים, ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות. מר אמר חדא, ומר אמר חדא, ולא פליגי. רב אמר אלו הדיינין – היינו רי"ו דין, שאינם מעלין את הנפש בבחינת מיין נוקבין, שאין עושין מרי"ו דין, אדני. רמז לשוחטים שאינם מהוגנים, שמקלקלים הדינים, היינו רי"ו דין, מנצפך. הדמים, שהם הנפשות, הם חמש אותיות, כנגד חמישה דמים כידוע. רמז לחמש בחינת שיש לנפש, כמו שאמרו חז"ל (ברכות י’): הני חמשה ‘ברכי נפשי’ כנגד מי וכו’. ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות – שמקלקלים את ההבל שאין בו חטא. כשדיבורו והבלו של השוחט אינו בבחינת הבל שאין בו חטא, בחינת אוירא דארץ ישראל, על ידי זה: אוכלי עמי – הפרנסה נתמעט. כי כשיש להשוחט בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת חרב לה’, בחינת צדקה דארץ ישראל, בחינת נפש, בחינת תורה כנ"ל – גם הנפש שעולה מהחי להמדבר שלו, גם כן נתעלה בבחינת מעלות אלו הנזכר: