לה-המשך-תורה לו-בקרב עלי מרעים

ט – המשך

 

וזה החשמ"ל, הנעשה מבחינת: ודובר אמת בלבבו, ומלביש להאמונה, הוא בחינת רצועות, כי רצועות הם מקיפי מלכות, היינו אמונה. וזה שאמר רב לרב שמואל בר שילת (ב"ב כ"א): כד תמחי לינוקא, לא תמחי אלא בערקתא דמסאני. תמחי – לשון טהרה, כמו שכתוב (ישעיה מ"ד): מחיתי כעב פשעיך. ינוקא, היא בחינת מאור הקטן, היא בחינת שינה. לא תמחי אלא בערקתא דמסאני – היינו רצועות של תפילין, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ז): בשכר שאמר אברהם "מחוט ועד שרוך נעל", זכו בניו לשני מצוות: לחוט של תכלת ולרצועות של תפילין. ועד שרוך הנעל, תרגומו: ערקתא דמסאני, היינו: כשאתה רוצה לשמור את המאור הקטן, היינו מו"מ באמונה, שלא יינקו ממנה החיצונים, לא תוכל לשמור את הננס, היינו מאור הקטן, היינו ינוקי, אלא בערקתא דמסאני, היינו רצועות של תפילין. היינו שתמשיך חשמל מ"בינה ליבא", להלביש את האמונה, היינו בחינת: ישמש את שמעון בן ננס כנ"ל, היינו שיקיים ודובר אמת בלבבו בשעת עשיית המו"מ, כרב ספרא. ו"רצועה" גימטריא ש"ע, לרמוז שע"י החשמ"ל הזה, שהוא בחינת: דובר אמת בלבבו, נשמר האמונה והנשמה, היינו המוחין שבתוכה, ומקבלת מאור הפנים, שהוא ש"ע נהורין של פנים עליונים, הנמשכין מתיקון ואמת, כידוע.

 

וזהו שאמר (שם רב לר"ש הנ"ל): דקרי קרי, ודלא קרי להוי צוותא לחברו. כי הדבר קשה: הא תינח מי שהוא בר אוריין, ועוסק במו"מ באמונה, אזי המו"מ הוא טובה אצלו, שהמוחין שלו מתחדשין. אבל מי שהוא אינו בר אוריין, מה הנאה יש לו שעוסק במו"מ? דע, מי שהוא עוסק במו"מ באמונה, הוא עושה טובה לחברו שהוא משרשו, שמוחין של חברו מתחדשין בתוך המו"מ שלו שבאמונה. וזהו: דקרי קרי, מי שהוא בר אוריין, אזי טובה לו שנתחדש שכלו בתוך האמונה, ויהיה לו מוחין חדשים ללמוד ולדביקות הבורא, ודלא קרי ליהוי צוותא לחברו, היינו שהוא עושה טובה לחברו שמשרשו:

 

י

 

וזה בחינת תקיעות ראש השנה, כי ראש השנה הוא בחינת שינה, כידוע, שהוא בחינת מו"מ באמונה, בחינת פשטא אורייתא, בחינת עוסק בדיני ממונות, ותקיעות הם התעוררות השינה, שהוא חידוש המוחין מאור הפנים, ומזה הוא התאדמות פני התוקע, שנתעוררו אורות מפנים עליונים:

 

וזהו פירוש: אשרי העם יודעי תרועה – הוא בחינת העלאת י"א סממני הקטורת, שבתוך העכו"ם והארצות חשוכנים סביבות המו"מ באמונה, שנתחברים אליו הניצוצות. וזה: יודעי תרועה – יודעי – לשון התחברות, תרועה – מלשון שבירה, כי הניצוצות הם משכירת כלים. ה’ באור פניך יהלכון – בחינת מו"מ, כמו שכתוב (דברים ל"ג): שמח זבולון בצאתך. היינו, כשעוסק במו"מ באמונה, כדי להביא את נשמתו בבחינת: חדשים לבקרים רבה אמונתך, כדי לקבל מאור הפנים, חידוש המוחין, חידוש הנשמה, על ידי זה עולים כל הניצוצות ע"י י"א סממני הקטורת:

 

 

א

 

וזהו כלל, כי כל נפש מישראל הוא מושרש בשבעים נפש של בית יעקב, ושבעים נפש של בית יעקב מושרשים בשבעים פנים של תורה. וזה לעומת זה עשה האלקים, שכנגד שבעים נפש של בית יעקב, הם שבעים לשון, שכל לשון ולשון יש לה מידה רעה בפני עצמה מה שאין בחברתה, ומחמת המידות האלו הם מרוחקים משבעים פנים של תורה, וכשהנפש של בית יעקב באה בגלות תחת יד שבעים לשונות, היינו במידותיהם הרעים, אזי היא ראמת שבעין קלין, כיולדת שקודם הלידה היא צועקת שבעין קלין (זוהר פנחס רמ"ט ע"ב), כנגד שבעין תיבין שבמזמור יענך, שבלא זה אי אפשר לה לילד.

 

וזהו כלל, שכל נפש מישראל קודם שיש לה התגלות בתורה ובעבודה, אזי מנסין ומצרפים את הנפש בגלות של שבעין לשון, היינו בתאוותיהן, וכשהיא באה במידותיהן בגלות, אזי היא ראמת שבעין קלין, כי התגלות היא בחינת לידה, כי קודם התגלות של תורה, אזי היא בבחינת עיבור, שהתורה היא נעלם ממנו, כעצמים בבטן המלאה, בבחינת (דברים ל"א): ואנכי הסתר אסתיר, היינו בגלות במידות הרעות של שבעים לשון. כי הקליפה קדמה לפרי, ומי שרוצה לאכול הפרי, צריך לשבר מקודם הקליפה, לכן קודם ההתגלות, מוכרח הנפש לבוא בגלות, היינו במידותיהם, כדי לשברם ולבוא אח"כ להתגלות:

 

 

ודע, שכללות של שבעים לשון של מידותיהן הרעות הללו, היא תאוות ניאוף, והוא תיקון הכללי, מי שמשבר התאווה הזאת, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות. ובשביל זה משה רבנו, לפי שהוא כלל של התגלות התורה, שהוא בחינת דעת, כי התורה נקרא ראשית דעת (משלי א’), גם איתא: משה רבינו עולה בגימטריא תרי"ג (ספר הקנה י"ב, רוקח סי’ רצ"ו, מגלה עמוקות אופן קי"ג), שהוא כללות כל התורה, ובשביל זה היה צריך לפרוש את עצמו מכל וכל, כמו שכתוב (דברים ה’): ואתה פה עמד עמדי. ובלעם שהיה כנגד משה בקליפה, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): ויודע דעת עליון, גם אותיות בלעם מרמזין שהוא בקליפה כנגד התורה, כי ב היא התחלת התורה, ול היא סוף התורה, וע כנגד שבעים פנים, ומ כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ומחמת שהוא בקליפה, לפיכך הוא משוקע בתאוה הזאת ביותר, כמו שכתוב (שם כ"ב): ההסכן הסכנתי.

 

גם יוסף קודם שהיתה לו התגלות בתורה, היינו חכמה בינה, כמו שכתוב (תהלים קי"א): ראשית חכמה, כי אם לבינה תקרא (משלי ב’), וקודם שזכה להתגלות התורה, הוצרך לבוא בנסיון בצירוף בתוך התאוה הכלליות של שבעים לשון הנ"ל, וע"י שעמד בנסיון ושיבר הקליפה שקדמה לפרי, זכה לפרי, היינו להתגלות התורה, שהיא חכמה ובינה, כמו שכתוב (בראשית מ"א): אין נבון וחכם כמוך:

 

ובשביל זה דרשו חז"ל (ברכות י"ב ע"ב) על פסוק אחרי לבבכם וכו’, (אחרי לבבכם – זהו מינות. ואחרי עיניכם, זו ניאוף). גם שמשון הלך אחר עיניו (שם, וסוטה ט’ ע"ב), גם בלעם נקרא שתום העין (במדבר כ"ד) מחמת שהוא כלליות מידה רעה של מידות רעות של השבעים לשון:

 

ג

 

לפיכך כשקורין פסוק ראשון של קריאת שמע, צריך להעצים את עיניו, בבחינת עולימתא שפירתא דלית לה עיינין (סבא משפטים דף צ"ה. וכמובא בכהאריז"ל ע’ בשע"ת סי’ ס"א ס"ק ג’). כי תיקון של הרהורי זנות שבא לאדם – שיאמר ‘שמע’ ו’ברוך שם’. כי תאות ניאוף היא באה מעכירת דמים, היינו מטחול, שהיא לילית, שהא שפחה בישא, אמא דערב רב, שהיא מלכות הרשעה. ומלכותא דשמיא, הוא בבחינת גבירתא, אשה יראת ה’, שהיא בבחינת ים של שלמה, העומדת על שנים עשר בקר, שהם שנים עשר שבטי י-ה (זוהר ויחי רמ"א).

 

וכשאדם מקבל עליו עול מלכות שמים באלו הפסוקים, שכולל את נשמתו בשנים עשר שבטי י-ה, ומפריש את נשמתו מנשמת ערב רב, הבאים מאשה זונה, שהיא שפחה בישא, שהיא בבחינת (בראשית ט"ז): מפני שרי גבירתי אנכי בורחת, שהתאוה בורחת ונפרדת ממנה, ואם אינו משתדל לגרש את האשה זונה, אזי הוא בבחינת (משלי ל’): שפחה תירש גבירתה, כי בשני פסוקים אלו יש שתים עשרה תיבות, נגד שנים עשר שבטי י-ה, וארבעים ותשע אותיות, כנגד ארבעים ותשע אותיות שבשמות שבטי י-ה.

 

ובקבלת עול מלכות שמים, הוא בחינת ים של שלמה, הוא נפרד מנשמותיהן דערב-רב, שהיא שפחא בישא, אשה זונה, ונכלל בנשמות שבטי י-ה, בחינת אשה יראת ה’, אזי הוא בחינת סגירת עיניים בשעת קבלת עול מלכות שמים, להורות שעל ידי קבלת עול מלכות שמים הוא בבחינת עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, שהיא התאוה שכוללת המידות רעות של שבעים לשונות: