תורה כה – המשך

 

ואי אפשר להכניע הקליפות, היינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדריגה, אלא ע"י גדולות הבורא, כמובא בכוונות של הודו לה’ קראו בשמו, שזה המזמור נתקן להכניע הקליפות שביצירה, כי נתעוררים נגד עשיה שעולה ביצירה, וע"י שמזכירין גדולות הבורא – נכנעין, עיין שם. כי פנימיות היצירה עולה לבריאה, ופנימיות עשיה עולה ומלביש לחיצוניות יצירה, עיין שם.

 

וההתגלות גדולות הבורא, הוא ע"י צדקה שנותנין לעני הגון, כי עיקר הגדולה והפאר הוא התגלות הגוונין , וכסף וזהב הן הן הגוונין, כי גוונין עילאין בהם, וגוונין עלאין המלובשים בכסף וזהב, אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם, ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגוונין, בבחינת (ישעיה מט): ישראל אשר בך אתפאר, כי מקום הגוונין אינו אלא אצל איש הישראלי, וכשמתנהרין הגוונין, אזי הקב"ה מתגדל ומתפאר בהם, בבחינת (חגי ב’): לי הכסף ולי הזהב, ונעשה מהם בגדי ישע. ישע – איסתכלותא, כמו ישעו אל ה’ (זוהר יתרו צ’ ע"ב, עיין שם) – מחמת הפאר הכל מסתכלין בו, כי כולם מתאוין להסתכל בו, אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם, אזי הגוונין נעלמים אורם ואינם מאירין, כי אין שם מקומם, כי אין מקומם אלא אצל איש הישראלי, בבחינת: ישראל אשר בך אתפאר, כי שם פאר הגוונין.

 

ובשביל זה העכו"ם תאבין לממון ישראל, אע"פ שיש להעכו"ם כסף וזהב הרבה, תאיבים לדינר של יהודי, כאילו לא ראה ממון מעולם, וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם, אין הגוונין מאירין, ואין החן שורה על ממון שלהם, כי עיקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל. ובשביל זה נקראים רשים, כמו (אבות פרק ב): הוו זהירים ברשות, כי הם רשים ועניים, כי אין להם הנאה מממונם, כאילו הם עניים, ותאבין לממון של ישראל, כי על ממונם של הישראלי שורה הפאר והחן, והכל תאבין להסתכל על הפאר והחן. 

 

אבל דע, תיכף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון מישראל, תיכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון, ובשביל זה העכו"ם בכל פעם תובע ממון אחר מישראל, ושוכח הממון שכבר קיבל, כי נתעלם החן כשבא ליד העכו"ם, וזהו (שם): שאין מקרבין אלא בשעת הנייתן. וזה בחינת (בראשית ו’): חן בעיני ה’ – עיני ה’, זה גוונין עילאין, שהם בחינת כסף וזהב, שם עיקר החן והפאר:

 

וזה שאמר אבימלך לשרה: הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים (בראשית כ’). היינו: כשיצא הממון מיד עכו"ם ליד הישראלי, תיכף נתגלו הגוונין, ונעשו בבחינת בגדי ישע, היינו כסות עינים, שהכל מסתכלין בהם, שהכל תאבים להסתכל בהם. וע"י צדקה שנותן מממונו, נתתקן כל ממונו, ונתגלין הגוונין ומאירין, ונעשה כל ממונו בבחינת: לי הכבף ולי הזהב, בבחינת (ישעיה ס"א): בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. ואפילו זה המעות שלוקחין העכו"ם מאיתנו, נחשב לצדקה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ב ט’): ונוגשיך צדקה. וזהו (שיר השירים ז’): עיניך ברכות בחשבון. עיניך, זה הגוונין, בחינת כסף וזהב, נתברכין ע"י צדקה, שכל פרוטה נצטרף לחשבון גדול (ב"ב שם ע"ב). ואפילו ע"י הממון שבא לתוך יד העכו"ם, הנקראים בת רבים, גם זה נחשב לצדקה, כמו שכתוב: ונוגשיך צדקה. וזה דווקא: על שער בת רבים, כשעדיין על השער, קודם שבא ליד העכו"ם, עדיין שורה החן על הממון, אבל אח"כ נעלם החן כנ"ל:

 

וזהו שאמרו סבי דבי אתונא: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. ואייתי בודיא ופשטוהו, ולא עייל לתרעא. ואמר לון, אייתו מרא וסתרי לפתח עם הכותל.

 

פירוש: בודיא זה בדיות הלב, מה שבודה מליבו, היינו המדמה הנ"ל, היינו בחינת שרירות לב הנ"ל. כשזה הכח המדמה שבלב, גובר ומתפשט על האדם שעולה ממדרגה התחתונה למדרגה עליונה, והקליפה הזאת שהיא המדמה, לא שויא לנגד עיניה ההפסד וחבלהף שנפסדת ככר מהאיש שהיה במדרגה עליונה, ואעפ"כ היא מתנכרת אח"כ כנ"ל. ולא עייל לתרעא – היינו שלא יכול האיש ליכנס לשער קדושה, שהיא השכל, מחמת התגברות המדמה. ועצה היעוצה על זה: סתירת הפתח, שהוא המדמה, שהוא הטומאה, כמו: הבא לטמא פותחין לו (יומא ל"ח ע"ב), והוא בחינת (בראשית ד’): לפתח חטאת רובץ. וסתירתו – ע"י הגוונין הנ"ל, שהוא גדולנו הבורא הנ"ל. והם בחינת כותל – כו – תֵּל (זוהר משפטים קט"ז ע"א). כ"ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת גוונין, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): ה’ אורי – שהוא אורות הגוונין, וישעי – שהוא בחינת בגדי ישע הנ"ל, והוא תֵּל שהכל פונין לו (זוהר שם), ותאבין להסתכל בו:

 

(מסימן כ"ד עד כאן לשון רבינו ז"ל)

 

ה

 

גם דע, שכדי להכניע הקליפה המסבבת שבכל מדרגה כנ"ל, על זה צריך שיעורר שמחה של מצוה על עצמו, היינו שישמח ע"י שיזכור שזכה להתקרב להשם יתברך, וזכה להתקרב לצדיקים המקרבין אותו להשם יתברך, וע"י השמחה זו, הוא משבר הקליפה ונכנס למדרגה שניה: