תורה ס – המשך

ג – המשך

 

ובחינת זקן, דהיינו להרחיב ולהאריך ימיו בתוספות קדושה בכל פעם כנ"ל, הוא ע"י יראה, שהיראה מביאה תוספות קדושה בכל יום ויום, שעל ידי זה נתארכין ונתרחבין הימים, בבחינת (משלי י): יראת ה’ תוסיף ימים, וזה בחינת (ישעיה ל"ג): יראת ה’ היא אוצרו, בחינת (ברכות ס"א): עשאה כאוצר, שהוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, כי התחלת הימים הם קצרים, ואח"כ מתרחבין והולכין בתוספות קדושה ע"י היראה כנ"ל.

 

נמצא, שזוכין ע"י היראה לאריכות ימים, שהם בחינת זקן, בחינת תיקוני עתיק, שעל ידי זה זוכין לעשירות, כי היראה שומרת מההיפך של עשירות, דהיינו עניות, שבא על ידי בחינת: שקר החן והבל היופי. כי יש כמה מיני חן של שקר, שעושים בעמידה ובאכילה ובדיבורו עם אנשים, וכן בשאר דברים, ולכל דבר יש חן אחר מיוחד. וכל אלו החינות של שקר הם באים ע"י הבל היופי, בבחינת: שקר החן והבל היופי, דהיינו, מי שאינו נשמר מיופי הנשים, על ידי זה יש לו תאוות של אלו החינות של שקר, ויראה הוא היפך מזה, כמו שכתוב (משלי ל"א): שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה’ היא תתהלל.

 

ועל כן אברהם ויצחק, כשבאו למקומות שלא היו שם יראות, ותיכף כשרצו לכנוס לשם, הרגישו זאת ע"י שהתחילו להרגיש לפי ערך גודל קדושתם, יופי הנשים, ועל כן הרגישו שאין שם יראה, ועל כן אסרו על עצמן זיווג נשותיהן כאחותו, כמו שכתוב (בראשית כ): כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה וכו’. ואחר כך תיקן אברהם זאת והמשיך אריכות ימים, כמו שכתוב (שם כא): ויגר אברהם בארץ פלישתים ימים רבים, בחינת: יראת ה’ תוסיף ימים כנ"ל. ואח"כ קלקלו הפלשתים כל התיקונים שתיקן אברהם, בחינת (שם כ"ו): וכל הבארות וכו’ סתמום פלישתים. ועל כן כשבא יצחק לשם, הוצרך גם כן לאסור זווגו כאחותו כנ"ל, עד אשר המשיך שם אריכות ימים, שהיא בחינת יראה, שמצלת מזה כנ"ל, ואז הותרה לו, כמו שכתוב (שם): ויהי כאשר ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך וכו’.

 

ועל ידי זה שהמשיך אריכות ימים, זכה שם לעשירות, כמו שכתוב (שם): ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים וכו’, כנ"ל, כי מי שאין לו יראה ואינו נשמר מבחינת הבל היופי, על ידי זה בא לעניות, כמו שכתוב (משלי ו’): אל תחמוד יפיה בלבבך, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. כי עשירות והבל היופי הם שני הפכים, כי עשירות, הוא מאריכות הנשימה, ויופי הוא מהפסק הנשימה. כי בשעת יציאת הטיפה זרעיות, אזי צריך להיות הפסק הנשימה, משני טעמים: א’. כדי שלא יתקרר הטיפה ע"י הנשימה, שהוא אויר הקר, שמקבל בכל רגע מבחוץ, כי צריכה לצאת בחמימות, כדי שהיה ראוי להולדה. וה-ב’. כי מחמת שעוסק כח הדוחה להוציא ולדחות הטיפה, על כן הוא בהכרח הפסק הנשימה, כי הנשימה הוא מוציא רוח ומכניס רוח, ומחמת שעוסק כח הדוחה לדחות הטיפה, אי אפשר להוציא הרוח, ועל כן הוא הפסק הנשימה. וזה הרוח וההבל שנכנס מקודם ונשאר שם, הוא מתלבש בהכח הדוחה, ועל ידו יוצאה הטיפה לחוץ, וכפי זכות וצחות ההבל, כן הולד מלובן ומזורז, כי אם ההבל זך ונקי, אזי הטיפה שיוצאת, שמלובש שם ההבל הזה, היא גם כן צחה ונקיה, ואזי הולד גם כן מלובן ומזורז. ואם יש עכירות בתוך ההבל, אזי נתעכר הטיפה גם כן.

 

וזה בחינת (תהלים קמ"ד): אדם להבל דמה, כי כפי ההבל, כן התהוות הולד. וזה בחינת (שם ס"ב): אך הבל בני אדם, כי ההבל הוא מלבן ומזרז הולד כנ"ל. וזה בחינת: הבל היופי, כי היופי הוא כפי ההבל כנ"ל. נמצא, שהבל היופי הוא מהפסק הנשימה. ועל כן מי שחומד יופי הנשים, נמצא שמקבל בחינת הפסק הנשימה., ועל כן הוא בהיפך מעשירות, שהוא בחינת אריכות הנשימה, כי כל מיני עשירות, דהיינו כל מיני דגן וכל האילנות ועשבים וכל מיני מתכות, הם רק ע"י גשמים, וכן כל האוצרות הם ע"י גשמים, כמו שכתוב (דברים כ"ח): יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב לתת מטר ארצך וכו’. והגשמים הם מבחינת הנשימה, שמכניסין ומקבלין אויר מן החוץ, כמו שכתוב (איוב ל"ז): מנשמת אל יתן קרח ורחב מים במוצק. וזה בחינת (משלי י"ח): הון עשיר קרית עוזו, היינו שהעשירות הוא ע"י בחינת הנשימה, שהוא אויר הקר שמקבלין בכל רגע מן החוץ כנ"ל, וזהו: קרית עוזו, בחינת: גשם מטרות עוזו (איוב ל"ז), וזה שכתוב (ירמיה י"ד): היש בהבלי הגויים מגשימים, כי בהבלי הגויים, שהם בחינת הפסק הנשימה, בחינת הבל היופי הנ"ל, אין שם בחינת גשמים, כי גשמים הם רק ע"י הנשימה כנ"ל.

 

וזה בחינת (משלי י"ג): הון מהבל ימעט – על ידי הבל הנ"ל, נתמעט ההון. וזה בחינת (שם י"ז): וקר רוח איש תבונה – על ידי קר רוח, שהוא רוח הקר של הנשימה, על ידי זה זוכין להתבוננות הנ"ל, שבא על ידי עשירות כנ"ל. וזה בחינת (איוב ל"ב): ונשמת שדי תבינם, כי עיקר ההתבוננות – על ידי הנשימה, בחינת: קר רוח, כנ"ל. כי עיקר תיקון השכל הוא על ידי הנשימה, כי עיקר השכל שיהיה על תיקונו, שיוכל להתבונן, הוא על ידי השמנים שבגוף, כי השכל הוא כמו נר הדולק, כי הוא דולק על ידי השמנים שנמשכין אליו, והם כמו שמן שנמשך אל פתילה הדולקת. וכשאין שמנים בגוף, אין השכל יכול לדלוק בהתבוננות, ומזה באים משוגעים, על ידי שנתייבשין ליחות הגוף, ועל ידי זה נתקלקל המוח, על ידי שאין לו שמנים לדלוק.

 

וכל הליחות והשמנים שבגוף, הם על ידי הנשימה, כי אלמלא כנפי ריאה דנשבין על ליבא, הוי ליבא אוקיד כל גופא (תיקון י"ג דף כ"ז ע"ב). נמצא, שעיקר קיום שמנונית ולחות שבגוף הוא ע"י הנשימה, שמקבלת הריאה רוח קר מבחוץ לקרר הלב, ועל ידי זה קיום השכל שיוכל לדלוק בהתבוננות כנ"ל. וזה בחינת (משלי כ’): נר ה’ נשמת אדם, שעיקר קיום ותיקון נר ה’, שהוא השכל, הוא ע"י הנשימה כנ"ל. נמצא, שע"י יראה זוכין לאריכות ימים, שעל ידי זה נמשך העשירות, שעל ידו באים להתבוננות כנ"ל:

 

ד

 

ושלמות היראה, היא בבחינת שלש קוין, בחינות מורא שמים, ומורא רבך, ומורא אב ואם. וכשיש חכם הדור שזוכה לתלמידים הגונים ולבנים הגונים, אזי היראה בשלימות, כי יראת החכם והרב שבדור הוא בחינת מורא שמים, והתלמידים, יש להם יראת הרב, בחינת מורא רבך, והבנים יש להם מורא אב ואם, שע"י שלוש יראות אלו, היראה בשלימות.

 

ובחינת יראה של כל אחד מהשלוש הנ"ל צריך שיהיה כלול משלש שלש, דהיינו מורא של הרב, שהוא מורא שמים, צריך שיהיה כלול בכל התלת מוחין: חכמה, בינה, דעת, כי עיקר יראתו של הרב הוא על ידי התבוננות גדולת הבורא יתברך שמו, שחוקר ודורש בשכלו. נמצא, שיראתו ע"י השכל, על כן צריך שתהיה היראה מלאה בכל השלושה מוחין, בחכמתו ובינתו ודעתו, כולם יהיו מלאים מיראת ה’.

 

ויראת התלמיד, דהיינו מורא רבך, שהוא על ידי הלימוד שמקבל מהרב, צריכה שתחיה נמשכת בכל חלקי הלימוד, שהוא גם כן בחינת שלש קוין, היינו בחינת אורייתא תליתאה (שבת פח). ויראת הבן, שהוא מורא אב ואם, צריך להמשיכה בבחינת נחלת אבות, בחינת (משלי יט): בית והון נחלת אבות, וצריך שתתפשט היראה על כל חלקי עשירות, שהם נחלת אבות כנ"ל, דהיינו בחינת שלוש קוין, בחינת (ב"מ מב): לעולם ישלש אדם מעותיו: שליש בפרקמטיא ושליש בקרקע ושליש בידו.

 

ושלושה חלקים אלו שיש בעשירות, הם כנגד שלושה פעמים עשירות שנזכר בתורה, כי בכל התורה כולה לא נזכר עשירות, כי אם שלוש פעמים אלו, דהיינו: אצל סדום, כמו שכתוב (בראשית יד): ואל תאמר אני העשרתי את אברם, ואצל רחל ולאה, כמו שכתוב (שם לא): כי כל העושר אשר הציל אלוקים וכו’, ואצל שקלים, כמו שכתוב (שמות ל): העשיר לא ירבה. כי שליש שבפרקמטיא הוא כנגד העשירות שנזכר אצל סדום, כי בסדום כתיב (איוב כח): הנשכחים מיני רגל, כי הם רצו לבטל המשא ומתן, שהוא בחינת רגל, כמו שכתוב (דברים לג): שמח זבולון בצאתך, על כן צריך דווקא משא ומתן – וזהו שליש שבפרקמטיא.

 

ושליש שבקרקע הוא כנגד העשירות שנזכר אצל רחל ולאה, כי באמת עיקר העשירות הוא רק בשביל התבוננות, אבל בלא זה, העשירות הוא רק בשביל נשים וקטני הדעת כמותן, וזהו שאמרו: כל כל העושר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו, היינו שכל העשירות הוא רק בשביל נשים וקטני הדעת כמונו, אבל אתה – ועתה כל אשר אמר אליך אלוקים עשה, דהיינו שאתה צריך להעשירות בשביל התבוננות בגדולת ה’ – וכנגד זה הוא בחינת שליש שבקרקע, בחינת (סנהדרין עד:): אישה קרקע עולם. ושליש בידו הוא כנגד העשירות שאצל שקלים, שנאמר שם: לכפר על נפשותיכם, בחינת (איוב יב): אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש: