תורה ס – המשך

 

וזה פירוש: אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק וכו’, אמר: מי איכא דניים שבעין שנין. יומא חד הווה קאזל באורחא, חַזְיֵהּ לההוא גברא דנטע חרובא. אמר ליה: מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טען, פשיטא לך דחיית שבעין שנין ואכלת מיניה? אמר ליה: אנא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי. יתיב וקא כרך ריפתא, אתיא ליה שינתא וניים. הדרא עליה משוניתא, ואיכסי מעינא, וניים שבעין שנין. כי קם איתער, חזי לההוא גברא דאכל מההוא חרובא. אמר ליה: ידעת מאן שתליה לההוא חרובא? אמר ליה: אבוה דאבא. אמר: ודאי ניימי לי שבעין שנין. חזא לחמריה דקא ילדה ליה רמכי רמכי וכו’ (תענית כג):

 

רש"י: אותו צדיק – חוני המעגל וכו’. אפשר וכו’ – בתמיהה. מי איכא דניים שבעין שנין – כלומר, יש אדם ישן שבעים שנים בשינה אחת. לא טען – טעינה קמייתא. יתב – חיני המעגל וכו’. אהדרא ליה משוניתא – עלתה סביביו שן הסלע. איכסי מעינא – דאנשי ולא אשכחוהו התם. רמכי רמכי – ולדי ולדות. מעוברת זכר היתה, וחזר ובא עליה והולידה.

 

כי חוני המעגל היה גדול מאד, כמו שאמרו שם בסוגיא זו, דכד הוה עייל לבי מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו, כי לא היה שום פנים של תורה נסתר ממנו. ועל כן שאל: מי איכא דניים שבעין שנין – היינו שאיך אפשר ליפול לבחינת שינה מכל השבעים פנים, כי אף שאפשר ליפול מפנים אחד או יותר, אבל איך אפשר ליפול מכולם.

חַזְיֵהּ לההוא גברא דנטע חרובא, אמר ליה וכו’ פשיטא לך דחיית שבעין שנין ואכלת מיניה – חרוב, זה בחינת זקן, בחינת עתיק, כי חרוב הוא ברושים, שהוא בחינת מרדכי, כמו שאמרו רז"ל (מגילה י ע"ב): תחת הנעצוץ יעלה ברוש – זה מרדכי. ומרדכי הוא בחינת רב חסד, כי הם במספר השוה, שהוא בחינת עתיק. היינו שראה אחד שעוסק בסיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת עתיק כנ"ל, ושאל אותו: מי פשיטא לך דחיית שבעין שנין. חיית, זה בחינת התעוררות השינה, בחינת דיבור כנ"ל. היינו: כלום בחנת לעורר על ידי סיפורי מעשיות של בקרב שנים.

 

ואכלת מינייהו – היינו בחינת מן המותר לפיך, היינו שיהיו דבריך נשמעים, שיהיו התלמידים הגונים. [היינו ששאל אותו: איך אתה עוסק לספר סיפורי מעשיות גבוהות כאלה של שנים קדמוניות, שמא ישמעו תלמידים שאינם הגונים, שאינם בבחינת מן המותר לפיך כנ"ל, וכי כבר ניסית ובחנת לעורר על ידי סיפורי מעשיות של בקרב שנים, שהם בתוך השבעים שנים, שהם בחינת השבעים פנים לתורה, ועלה בידך לעוררם משנתם על ידי זה, כי הגיעו דבריך לתלמידים הגונים, שהם בחינת מן המותר לפיך, בחינת: ואכלת מינייהו כנ"ל, עד שאתה רוצה עכשיו, לעסוק עוד בסיפורי מעשיות הגבוהים יותר, שהם סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, ואיך אין אתה מתיירא לספר סיפורי מעשיות גבוהים כאלה, אולי ישמעו תלמידים שאינם הגונים.]

 

אמר ליה: אנא עלמא בחרובא אשכחתיה – היינו שאפילו שאספר סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת חרובים כנ"ל, אני יכול להביא בחינת שכחה, שהתלמידים שאינם הגונים, יהיה נשכח מהם כנ"ל. [היינו כמו שמבואר לעיל, שהצדיק שעוסק לעורר העולם מהשינה על ידי סיפורי מעשיות, השם יתברך שומרו שדבריו יהיו נשכחין מלב התלמידים שאינם הגונים כנ"ל.]

 

כי היכי דשתלי לי אבהתי, אנא נמי שתלי לבנאי – היינו, כמו שהולידו אותי על ידי סיפורי מעשיות הנ"ל, בבחינת: להתיר פה אילמים, להתיר פה עקרות כנ"ל, הכי נמי שתלי לבנאי, היינו שעל ידי זה גם כן נולדים בנינו על ידי זה כנ"ל. [פירוש: שאמר לו, שהוא מוכרח לספר סיפורי מעשיות כאלה בשביל פקידות עקרות, כי כמו שאבותי עסקו בסיפורי מעשיות, ועל ידי זה נמשך ההולדה, בחינת פקידות עקרות כנ"ל, שעל ידי זה הולידו אותי, כן אני צריך להוליד את בניי על ידי זה, כי עיקר ההולדה נמשך על ידי סיפורי מעשיות כנ"ל. וזהו: כי היכי דשתלי לי אבהתי, הכי נמי שתלי לבנאי כנ"ל].

 

כרך ריפתא, אתיא ליה שינתא וניים – היינו שאכל סעודתו, ועל ידי האכילה, בא עליו שינה וניים, היינו שנפל לבחינת שינה לפי ערך מדריגתו ע"י האכילה, כמבואר לעיל, שלפעמים על ידי האכילה יכול ליפול לבחינת שינה כנ"ל.

הדרא עליה משוניתא – היינו בחינת הסיבובים והדמיונות שמחזרין וסובבין סביב בשעת השינה.

ולא ידע ברייתא – כי העולם אין מכירין במי שהוא בבחינת שינה, כי נדמה להם שעוסק בתורה ועבודה, ובאמת הכל הוא בחינת שינה כנ"ל.

כי קם איתער – היינו בחינת התעוררות מלמטה.

חַזְיֵהּ להאי גברא דאכיל מהאי חרובא – היינו שראה אותו עוסק בסיפורי מעשיות הנ"ל. ואכל מהם – היינו בחינת מן המותר לפיך.

אמר ליה: ידעת מאן שתלי להאי חרובא – היינו שמאיזה זמן הוא סיפור המעשה הזאת, כי אפשר שאחד מספר מעשה שהיה כבר ובאמת לא היה, כי אם לפני ארבע שנים.

אמר ליה: אבוה דאבא – היינו בחינת זקן, בחינת עתיק. היינו, שהשיב לו, שהסיפורי מעשיות שהוא עוסק בהם, הם סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת זקן, בחינת עתיק כנ"ל.

אמר: ודאי ניימי לי שבעין שנין – היינו שבודאי נפל לבחינת שינה מכל השבעים פנים, שהם בחינת שבעים שנים כנ"ל.

חזא לחמרי דקא ילדה ליה רמכי רמכי – היינו בחינת עשירות, בחינת: יששכר חמור גרם, כי על ידי זה נמשך עשירות גדול כנ"ל, כי על ידי סיפורי מעשיות הנ"ל, שעל ידי זה מעוררין מהשינה כנ"ל, על ידי זה להתיר פה אילמים להתיר פה עקרות – שעל ידי זה נתגלה יראה, ועל ידי היראה נמשך אריכות הימים, בחינת זקן, בחינת תיקוני עתיק כנ"ל, ועל ידי זה נמשך העשירות לתוך האריכות ימים כנ"ל:

 

וזה: פתח רבי שמעון ואמר: עת לעשות לה’ וכו’ – דא תורה דלעילא דמיתבטלא אי לא איתעבד בתיקוני דא, ולעתיק יומין איתמר – היינו תורה דלעילא, שהיא בחינת התבוננות הנ"ל, שהוא מתבטל ואינו יכול להתקיים אם אינו נעשה על ידי בחינת תיקונים הנ"ל, שהם בחינת תיקוני עתיק, בחינת אריכות ימים הנ"ל.

 

כתיב: אשריך ישראל מי כמוך, וכתיב: מי כמוך באלים ה’ – זה בחינת איתעורתא דילתתא, שהוא שבח של ישראל המתעוררים מלמטה, בחינת אשריך ישראל מי כמוך, ואחר כך הוא איתערותא דלעילא כנ"ל, שזהו בחינת: מי כמוכה באלים ה’.

 

קרא לרבי אלעזר בריה וכו’ ולרבי אבא, ואמר אנן כללא דכולא – היינו בחינת שלימות יראה, שהוא על ידי בחינת שלושה קוין הנ"ל, בחינת מורא שמים ומורא רב ומורא אב ואם. נמצא, שעל ידי רבי שמעון ורבי אלעזר בנו ורבי אבא תלמידו, נשלם היראה, שעל ידי זה בא אריכות ימים, בחינת תיקוני עתיק כנ"ל.

 

אישתיקו, שמעו קלא – היינו שאותן שהיו בבחינת שתיקה, בחינת אילמים, ולא היו יכולים לדבר על ידי בחינת שינה כנ"ל. שמעו קלא – היינו בחינת התעוררות השינה, בחינת זכאה מאן דמליל על אודנא דשמע כנ"ל.

 

וארכבותיה דא לדא נקשן – זה בחינת הולדה, בחינת זיווג הגופני. כי על ידי התעוררות השינה, שהוא בחינת להתיר פה אילמים, על ידי זה להתיר פה עקרות כנ"ל, שזהו בחינת זיווג הנשיקין, שקודם לזיווג הגופני כנ"ל.

 

מאי קלא? קלא דכנופיא עילאה דמתכנפי – היינו בחינת סיפורי מעשיות, שמלבישין בהם את הפנים של התורה כנ"ל. כי ההתלבשות הוא בחינת כנף, בחינת (ישעיה ל): ולא יכנף עוד מוריך, ועל ידי זה ההתלבשות מעוררין מהשינה ומתחילין לדבר, בבחינת (קהלת י): ובעל כנפיים יגיד דבר, הכל כנ"ל: