סא המשך- תורה סב- ויסב אלקים

ו  – המשך

 

אך יש חכמה עילאה, שכל החכמות כלולים שם ומקבלין משם, ועל כן שם נמתקים כל הדינים. כי בהשכליים פרטיים אי אפשר להמתיק כי אם בזה השכל דייקא השייך לזה הצימצום, שהוא שרשו. אבל ע"י בחינת חכמה עילאה שכלול מכולם, שם נמתקים כל הצימצומים וכל הדינים כולם. והתורה שהיא יוצאת מחכמה עילאה, כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת (זוהר בשלח סב), ואין יכולה לקבל מחכמה עילאה כי אם כשיש לה שלימות. ושלימות התורה היא ע"י תורה שבעל פה, כי תורה שבכתב אין לה שלימות כי אם ע"י תורה שבעל פה.

 

ועל כן  ע"י הספרים הנ"ל, שנתחדשים ע"י המחלוקת, בבחינת: וספר כתב איש ריבי, בחינת: עשות ספרים הרבה אין קץ, על ידי זה נשלם התורה, ואזי התורה בבחינת (שמות כ"ד): לוחות האבן – שמקבלת הארה מבחינת אבן שתיה. כי כל דבר שבעולם יש לו צמצום אחר בכמות ואיכות, וכל הצימצומים שבעולם, כולם נרשמים באבן שתיה, שממנו הושתת העולם, וכולם מקבלים ממנו, ושם המתקת כל הדינים, כי הוא בחינת חכמה עילאה, בחינת קדשי קדשים, כי השכל נקרא קודש, וכולם מקבלים ונכללים בבחינת קדשי קדשים, שהוא בחינת חכמה עילאה, שכלול מכולם, ומשם המתקת כל הדינים, בפרטיות ובכלליות. כי גם כשממתיקין הדין בפרט באיזה שכל של איזה צמצום, צריכין גם כן להמשיך כח מהשכל העליון הנ"ל, כדי שיהיה כח לזה השכל הפרטי להמתיק הדין. וכן בכלליות, להמתיק כל הדינים מאיזה צמצום שיהיה, אי אפשר להמתיק כי אם ע"י בחינת השכל העליון, בחינת קדשי קדשים, בחינת אבן שתיה  כנ"ל.

 

וכשהתורה יש לה שלימות על ידי הספרים כנ"ל, אזי מקבלת מחכמה עילאה בבחינת לוחות האבן, בחינת אבן שתיה, ואזי משפעת בכל החכמות, ונמתקים כל הדינים, בבחינת (תהלים כ’): ישלח עזרך מקודש – שעיקר העזר והישועה, שהוא בחינת המתקת הדינים, הוא מקודש, היינו ע"י השכל שנקרא קודש כידוע. וזה אותיות "שתיה", ראשי תיבות: ה’ן ת’וי ש’די י’ענני (לשון המקרא איוב ל"א: הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי). הן תוי שדי – היינו בחינת הרשימות של כל הצמצומים נמתקין ע"י שבאים בתוך שתיה, בחינת אבן שתיה הנ"ל. וזה יענני – בחינת ההמתקה, בבחינת: ישלח עזרך מקודש כנ"ל. וזה: הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי – שע"י וספר כתב כנ"ל, היינו ריבוי הספרים שנעשו ע"י המחלוקת כנ"ל, שאז יש להתורה שלימות, ומקבלת משכל הכולל, מחכמה עילאה, שהיא בחינת אבן שתיה כנ"ל, על ידי זה הן תוי שדי יענני – בחינת ההמתקה, ע"י בחינת לוחות האבן, שמקבלין מאבן שתיה כנ"ל:

 

ז

 

וזהו בחינת מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים. כי ראש השנה הוא יומא דדינא של כל השנה, וכל אחד ואחד בא עם קדושתו וצמצומיו אל הצדיק הדור, שהוא בחינת קדשי קדשים, בחינת אבן שתיה, בבחינת (שמואל א, ב’): כי לה’ מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, שהם הצדיקים שעליהם נשתת העולם, ועל ידי זה נמתקים כל הדינים, ע"י בחינת אבן שתיה כנ"ל. וזה בחינת אבני יעקב, שנכללו כולם בתוך אבן שתיה (ב"ר ויצא פ’ ס"ח, ע’ זוהר נח ע"ב, ויחי רל"א), כי הנפשות הם בחינת אבנים, כמו שכתוב (איכה ד’): תשתפכנה אבני קודש, וכולם באים ונכללים בתוך הצדיק הדור, שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקים כל הצמצומים כנ"ל:

 

 

ועל ידי זה שנכללים יחד כל הנפשות כנ"ל, על ידי זה נעשה  שמחה  בבחינת (משלי י"ג): אור צדיקים ישמח. כי הנפש הוא בחינת נר, בבחינת (משלי כ’): נר ה’ נשמה אדם, וכשנכללין יחד נעשה מהם אור, ועל ידי זה נעשה שמחה, בחינת: אור צדיקים ישמח:

 

וזה חדי רבי שמעון ואמר: ה’ שמעתי שמעך יראתי, תמן יאות הוי למידחל. כי חבקוק אמר נבואה זו על רבי עקיבא וחבריו, שמתו ע"י שלא היה בהם אהבה, כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ב ע"ב). כי הם היו בחינת גבורות וצמצומים, ולא נכללו יחד, ולא נמתקו. ורבי שמעון וחבריו שהיו התיקון שלהם, על כן אמר: אנן בחביבותא תליא, היינו בחינת האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה – ההמתקה והתיקון כנ"ל. ומזה בא בחינת: חדי רבי שמעון, היינו בחינת השמחה, שנעשה על ידי הכללות והאהבה, בחינת: אור צדיקים ישמח.

פתח ואמר: הולך רכיל מגלה סוד. הולך רכיל וכו’ דלית רוחיה רוחא דקיומא, היינו רוח חכמה. ולא הוא מהימנא, היינו אמונת חכמים כנ"ל, כי ע"י שאין בו אמונת חכמים, אין בו רוח חכמה, כי נידון במותרות כנ"ל. מגלה סוד זה בחינת ביטול כתב ידנו, שאין מקבלין אור השכל מידי הסמיכה כנ"ל, בבחינת (איוב ל"ו): על כפים כיסה אור, כי האותיות צריכות לקבל אור השכל מידי הסמיכה כנ"ל, וע"י פגם אמונת חכמים, שהוא בחינת הולך רכיל, על ידי זה מגלה סוד, שנתגלה ונסתלק אור השכל כנ"ל, ועל ידי זה – בסוד עמי לא יהיו כנ"ל. ונאמן רוח מכסה דבר, דאית ביה רוחא דקיומא – ע"י בחינת אמונת חכמים, על ידי זה מכסה דבר, בחינת: על כפים כיסה אור כנ"ל:

 

 

א

 

דע, שע"י אכילתם של ישראל נעשה יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה אפין באפין, בבחינת (רות ב’): ויאמר בועז לרות לעת האכל גשי הלום. לעת האכל דייקא, היינו ע"י האכילה, גשי הלום – דא יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, בחינת (בראשית מ"ד): ויגש אליו יהודא – דא תקרובתא מלכא במלכא (זוהר ויגש דף ר"ו, וע"ש בפי’ הרמ"ז), רק האכילה צריך להיות מאכל אחר שנתברר ואין בו שום תערובות, כי מאכל שיש בו תערובות, ע"י מאכל כזה, יוכל האדם לחטוא:

 

 

והבירור של המאכלים, הוא ע"י אמונה. כי האמת, מה שהגביל השם-יתברך לשכל האנושי שיוכל להבין, הוא מצוה גדולה לחדד השכל, להבין הדבר על בוריו, ועל זה נאמר (אבות פ"ב): ודע מה שתשיב לאפיקורס. כי יש חילוק בין הקושיות, כי יש קושיא שיכול האדם להבין תירוץ על קושיא זו – על זה נאמר: ודע מה וכו’. ויש קושיא, שאינו באפשרי לשכל האנושי להבין תירוץ על קושיא כזו, רק לעתיד לבא יתגלה התירוץ – אסור לאדם לעיין בהם, וכל מי שסומך על שכלו ומעיין בה, על זה נאמר (משלי ב’): כל באי’ לא ישובון. כי על קושיא כזו אסור לסמוך על שכלו, רק להעמיד על אמונה.