תורה סו – המשך

ודע, שזהו על ידי שבשעת הסתלקות, אזי יורד ובא למטה בחינת הרוח והחיות דלעילא, ואזי נתחבקין ונתאחדים יחד, הרוח דלתתא עם הרוח דלעילא. כי באמת שניהם אחד, ותיכף כשנתגלין זה לזה, נתאחדין מאוד באחדות גדול. ומחמת שהרוח דלעילא אינו יכול להיות בזה העולם, כי טבעו אינו יכול לסבול כלל זה העולם, על כן נסתלק לעילא, ועל ידי זה נסתלק הצדיק.

 

כי כשנסתלק הרוח הנ"ל, נסתלק עמו הרוח דלתתא, מחמת שנתאחדו מאד באחדות גדול כנ"ל. ועל כן הוא דבר גדול מאוד, להיות בשעת הסתלקות הצדיק, אפילו מי שאינו תלמידו, כי מחמת שאז יורד ונתגלה למטה הרוח דלעילא, נמצא שנתגלה אז הארה גדולה מאוד, על כן הוא טובה גדולה לכל מי שנמצא אז שם, והוא טובה להם לאריכת ימים, וכמו שאמרו רז"ל (חגיגה ה’ ע"ב) על פסוק (תהלים מ"ט): ויחי עוד לנצח וכו’, כי יראה חכמים ימותו. אבל להתלמידים מגיע הארה גדולה מאד אז ביותר, כי מחמת שהם תלויין בהצדיק ויונקים משורש אחד, נמצא שזה החיות דלעילא הוא חיותם ממש, ונתאחדים ונתחבקים גם כן עם זה הרוח באחדות גדול, כי הוא רוחם וחיותם ממש כנ"ל.

 

ועל ידי זה, אם זוכה, יכול לקבל פי שניים. כי הצדיק שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, נסתלק על ידי האחדות שנתאחד עם הרוח דלעילא כנ"ל, אבל התלמידים שעדיין לא הגיע זמנן, אזי אדרבה, נשאר אצלם הרוח דלעילא, לגודל האחדות שנתאחד מאד עם הרוח דלתתא, כי אי אפשר להם להתפרד עוד זה מזה. נמצא, שהצדיק נסתלק על ידי זה, על ידי שמושך עמו הרוח דלעילא את הרוח דלתתא, והתלמידים מגיע להם פי שניים על ידי זה, כי נשאר אצלם בחינות הרוח דלעילא, כי נתאחד מאוד עם הרוח דלתתא כנ"ל:

 

אך כמה בחינות יש בתלמידים, ומי שמקושר מאוד בהצדיק כמו ענפים באילן ממש, דהיינו שהוא מרגיש בעצמו כל עליות וירידות שיש להצדיק, אע"פ שאינו אצל הצדיק, כי ראוי לו להתלמיד להרגיש בעצמו כל עליות וירידות של הצדיק, אם הוא מקושר באמת כראוי כמו ענפים באילן, כי הענפים מרגישים כל העליות וירידות שיש להאילן, וע"כ בקיץ הם גדלים ויש להם חיות, כי האילן יונק חיותו משרשו על ידי הגידין שיש בו, שיונק דרך שם חיותו משרשו, דהיינו שיש בו חללים שיונק דרך שם חיותו. ועל ידי כן בחורף, שנתייבש הלחלוחית ונתכווץ החללים, על ידי זה נתכווצים גם כל הענפים, ומחמת זה נופלים העלים אז, וכן להיפך בקיץ כנ"ל.

 

ומי שהוא מקושר אל הצדיק כמו כן, דהיינו שהוא מרגיש כל העליות וירידות של הצדיק, כי יש כמה וכמה בחינות של עליות וירידות, כי יש כמה וכמה בחינות הסתלקות, כי יש בחינות הסתלקות הנפש, ויש הסתלקות השם, שהוא גם כן בחינות הסתלקות, כי השם הוא הנפש, וכמבואר במקום אחר (לקמן סימן ר"ס), שזה בחינות מסירת הנפש ממש, עיין שם. ויש הסתלקות מדרגא לדרגא, שהוא גם כן בחינות הסתלקות. והתלמיד שמקושר כל כך, שמרגיש בעצמו כל העליות וירידות של רבו, אזי יכול לזכות לפי שניים בעת ההסתלקות כנ"ל.

 

וזה בחינות: אם תראה אותי לוּקח, דהיינו שתראה אותי לוקח ונסתלק, מאיתך – מאיתך דייקא, דהיינו שמאיתך ומעצמך תרגיש ההסתלקות כנ"ל, ואז תזכה לפי שניים בעת ההסתלקות כנ"ל. כי בכל עת של ההסתלקות מאיזה בחינה שהוא, אזי הוא בחינת ירידת והתגלות הרוח דלעילא בבחינת הנ"ל, רק שההתגלות הוא כפי בחינת ההסתלקות, ובשעת ההסתלקות לגמרי יורד ונתגלה לגמרי כנ"ל.

 

וזה בחינות הקבלת פני רבו, שצריך להשתדל תמיד להקביל פני רבו, כי פן ואולי עכשיו הוא עת של בחינת הסתלקות, ואם יזכה, יקבל אז הארה גדולה בבחינת פי שניים כנ"ל. וכשמקבל פי שניים, אזי אפשר שיתפלל בכוונה ויעשה עובדות וצדקות יותר מרבו, והכל על ידי בחינות רוח של רבו, בבחינת: ויהי נא פי שניים ברוחך אלי – ברוחך דייקא כנ"ל. (ומי שאינו יודע זאת, אינו יודע מהו איטר יד, כי איטר יד הוא דבר חידוש. גם אינו יודע להוציא מכח אל הפועל):

 

 

כי קודם שמוציאין מכח אל הפועל, אזי הכח והפועל נקשרים ביחד, ואין הפרש ביניהם. כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דהיינו כשאדם רוצה לעשות איזה דבר, כגון לבנות בית, צריך לחשוב תחילה במחשבתו איך יהיה ציור בנין ביתו, ואז, כשנגמר במחשבתו דמות ביתו, אזי מתחיל לבנותו. נמצא, שסוף המעשה במחשבה תחילה, וקודם שהוציא מכח אל הפועל, אזי סוף המעשה נקשר עדיין בתחילת המחשבה, ואין הפרש והבדל ביניהם כלל.

 

וצריך לראות להוציא מכח אל הפועל, ואזי נפתחין ונבדלין הכח והפועל. ויש הפרש והבדל בין תחילת המחשבה, שהיא בחינות כח, ובין סוף המעשה, שהיא בחינת פועל. וזה בחינת אָלֶף, כי א היא שתי יודִין, וּוָא"ו (האות ו’) באמצע, שהיא בחינת פַּתָּח. ואלו השני יודין, הם בחינת יו"ד בראש ויו"ד בסוף, שהם בחינות כח ופועל, היינו בחינת היו"ד של שם העצם, שהוא שם הויה ברוך-הוא, שהוא יו"ד בראש, שהוא בחינת מחשבה תחילה, בחינת כח, והיו"ד השני, היא בחינת יו"ד של הכינוי, שהוא שם אדני, שהוא יו"ד בסוף, בחינת סוף מעשה, בחינת פועל. ובתחילה שני יודי"ן אלו הם נקשרין יחד, ואין הבדל ביניהם כנ"ל, ואחר כך, כשמוציאין מכח אל הפועל, הם נפתחין ונבדלין כנ"ל. וזה בחינת הוָא"ו שבתוך האָלֶף, שהוא בחינת פַּתָּח, היינו מה שנפתחין ונבדלין אלו השני יודי"ן, שהם בחינות כח ופועל כנ"ל. וזאת הוא"ו שבתוך האלף הוא בחינת הוא"ו אותיות שיש בין שני היודי"ן של שני השמות הנ"ל, כזה: יאקדונקי. כי יש שלוש אותיות אצל היו"ד של שם העצם, שהוא בחינת תחילת המחשבה, וכן יש שלוש אותיות אצל היו"ד של שם הכינוי, שהוא בחינת סוף מעשה.

 

כי בכל דבר שבעולם יש שלוש בחינות, שהם מקום וציור וזמן, שהם בחינת שלוש אותיות הנ"ל. כגון כשאדם רוצה לבנות בית, צריך לחשוב באיזה מקום לבנותו ובאיזה זמן ובאיזה ציור יהיה נבנה הבית, וכן בכל דבר שבעולם. וכן אחר כך בסוף המעשה, דהיינו כשעושה את הדבר, יש גם כן שלוש בחינות הנ"ל, שהם מקום וציור וזמן. וזה בחינות שלוש אותיות שיש אצל יוד בראש, שהיא תחילת המחשבה, וכן יש שלוש אותיות אצל יוד בסוף, שהיא בחינת סוף המעשה, שהם בחינת הואו שבין שני היודין כנ"ל: