תורה קנה המשך- קנו

 

 

 וזה בחינת ארך אפיים, היינו מה שאינו ירא משום דבר ואינו משגיח על שום ביטול ובלבול בעבודתו, רק עושה את שלו, זה בחינת ארך אפיים, שאין שום דבר יכול לבלבל אותו, כי לא איכפת ליה שום דבר, רק עושה את שלו בעבודתו את השם יתברך, כי ארך אפיים תלוי בבחינת אמונה, כי כל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם (ספרי פ’ ראה), אבל ע"י אמונה, שהוא היפך עבודה זרה, נתבטל החרון אף, וזוכין לאריכת אפיים, שהוא היפך החרון אף, היינו שזוכה ע"י אמונה לאריכת אפיים, שיאריך אפו על כל דבר בלבול ומניעה שעובר עליו בתפילתו ועבודתו, שיסבול הכל, ולא יתעצב ולא יתעצל על ידי זה כלל, רק יעצור רוחו ולא יכפת ליה כלל, ויעשה את שלו בעבודתו, ויעבור על הכל, ולא יחוש על כל הבלבולים והמניעות כלל, שכל זה הוא בחינת ארך אפיים, שזוכין ע"י אמונה, שהוא בחינת כח הגודל וכח הצומח, כי על ידי זה הוא גדל וצומח ומצליח בעבודתו, כי לא יוכל לבלבלו שום מונע להפילו בעצבות ועצלות ח"ו, ולמונעו על ידי זה ח"ו, רק יעשה את שלו בזריזות ושמחה, ולא יסתכל על כל הבלבולים כלל, שכל זה הוא בחינת ארך אפיעם, בחינת אמונה, בחינת כח הגודל וכח הצומח כנ"ל:

          

ודע, שארך אפיים תלוי בארץ ישראל, כי שם זוכים לבחינת ארך אפיים, כי ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, כמ"ש (תהלים לז): שכן ארץ ורעה אמונה, וכמו שאמרו חז"ל (כתובות קי ע"ב): כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק. נמצא, שארץ ישראל הוא בחינת אמונה, וע"י אמונה זוכין לבחינת אריכת אפיים כנ"ל, דהיינו שלא יוכל לבלבלו שום מונע ובלבול מעבודתו כנ"ל.

 

נמצא, שעיקר עבודת איש הישראלי, זוכין ע"י ארץ ישראל, שהוא בחינת אמונה, בחינת אריכת אפיים, בחינת כח הגודל וכח הצומח, שעל ידי זה זוכין להתחזק בעבודתו, ולבלי להסתכל על שום מונע ומעכב ומבלבל, שאי אפשר לזכות לעבודת ה’ באמת כי אם על ידי זה וכנ"ל.

 

ועיקר גודל ההשתוקקות וההתלהבות של משה רבינו ע"ה, שהיה מתלהב לארץ ישראל כל כך, היה רק בשביל מידה זאת של אריכת אפיים, מחמת שראה ששם בארץ ישראל זוכים לבחינת ארך אפיים כנ"ל. וזה שאמרו רז"ל (סנהדרין קיא): וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו. מה ראה? ארך אפיים ראה. היינו כנ"ל, כי מחמת שראה בחינת ארך אפיים שהוא תלוי בארץ ישראל כנ"ל, על כן ויקוד ארצה, שהיה ליבו בוער לארץ ישראל כדי לזכות לארך אפיים כנ"ל. וזה שאמרו שם: וחד אמר: אמת ראה. מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. כי ארץ ישראל הוא בחינת אמת כמבואר במקום אחר. ומסיק שם בגמרא: שמע מיניה ארך אפיים ראה, כי עיקר הוא בחינת אריכת אפיים כנ"ל.

 

וצריך כל אדם לבקש מהשם יתברך, שיהיה לו כיסופין וגעגועים לארץ ישראל, וגם שיהיה געגועים לכל הצדיקים לארץ ישראל, והוא סגולה להכעס ולעצבות, כי כל הכועס כאילו עובד עכו"ם (שבת קה), אבל ארץ ישראל הוא בחינת אמונה, בחינת ארך אפיים, היפך הכעס. וזה שקודם קריאת שמע, שהוא אמונת היחוד, אנו מבקשים: והוא יוליכנו קוממיות לארצנו, היינו שאנו מבקשים ומתגעגעים לארץ ישראל, ועל ידי זה זוכים לאמונה, היינו קריאת שמע, שהוא אמונה:

 

 

כי מה שמדברים בינו לבין קונו, הוא בחינת רוח הקודש. ודוד המלך ע"ה, שהיה מעלתו גדולה מאד, יסד מזה ספר תהלים. וכן כל אחד לפי בחינתו הוא בחינת רוח הקודש, כמו שכתוב (תהלים כז): לך אמר ליבי, כמו שפרש רש"י: לך – בשבילך ובשליחותך, אמר לי ליבי. שכל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש, והוא בחינת רוח הקודש.

 

וצריך לחדש תמיד, לבקש בכל פעם בתחנונים ודברי רצויים חדשים. ולזכות לזה, צריך טהרת הלב, וטהרת הלב הוא ע"י שמתלהב ובוער ליבו להשם יתברך, על ידי זה נטהר הלב. כי נגד שנתלהב ונבער לעבירה או לתאוה רעה ח"ו, שמזה נטמא ליבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער ליבו להשם יתברך*, כמו שכתוב (במדבר לא): כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש. וכשיש לו טהרת הלב, אזי זוכה לדבר בכל פעם דיבורים חדשים, שהוא בחינת רוח הקודש. וזהו: לב טהור ברא לי אלקים, אזי: ורוח נכון חדש בקרבי, שיזכה לחדש דיבורים חדשים, שהם בחינת רוח הקודש כנ"ל:

 

*כי על ידי חמימות הלב, על ידי זה מגרש רוח הטומאה, כי טבע האש, שמגרש האויר, כמו שנתברר לחכמי היסודות, כי זהו סיבת מה שיורה הקני-שרפה על ידי שמדליקין מה זורין למעלה (דהיינו הפילוור). כי על ידי כח האש בורח האויר, והאויר הוא דוחה את הדברים שמילאו בהם את הקני שרפה, ועוד נתברר בחוש מכמה דברים. והכלל – שהאש מגרש האויר, על כן החמימות שבלב, שבוער להשם יתברך, מגרש הרוחות, שהם אויר, היינו שמגרש את רוח הטומאה, ועל ידי זה נטהר ליבו:

 

ולבוא להתלהבות וחמימות להשם יתברך, הוא על ידי תנועה. כי תנועה מעורר חמימות, כמו שאנו רואין בחוש, אם יזרוק חץ ויתחוב בראשו שעוה, אזי ימס השעוה מחמת החמימות הבא על ידי התנועה. וכן כשאדם הולך הנה והנה, ע"י תנועתו הוא מזיע. (ועיקר התנועה הוא מהמחשבה, כי מתחילה המחשבה נוחה ושקטה, ואח"כ מתחלת המחשבה להתנועע ממחשבה למחשבה. היינו, מתחילה כשישב על מקומו, היה מחשבתו לישב, ואח"כ כשרוצה לילך, מתחיל מחשבתו להתנועע ממחשבה הראשונה לחשוב לילך, וע"י כן מוריד חמימות. ועל כן כשאדם ישן צריך לכסות עצמו, כי מחמת שהמחשבה נוחה ושקטה, אין לו חמימות).

 

וכמו כן ברוחניות, כשהמחשבה חושבת בגדולת הבורא יתברך ובתורתו הקדושה, ומתנועע ממחשבה למחשבה, ע"י התנועה מוריד חמימות, ובוער ליבו להשם יתברך. וכן עיקר חמימות יסוד האש הוא מה שמקבל מתנועת הכוכבים, כי יסוד האש הוא למעלה מיסוד האויר וסמוך לגלגלים, וכן כל גלגל מקבל מגלגל שלמעלה הימנו. על כן ע"י שמצדיק הרבים, היינו ע"י שמקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, או ע"י שדן כל אדם לכף זכות, שגם זה נקרא מצדיק הרבים, על ידי זה מוריד גם כן חמימות והתלהבות להשם יתברך, כמו שכתוב (דניאל יב): ומצדיקי הרבים ככוכבים, והוא מקבל החמימות ממה שלמעלה ממנו, ויוכל להוריד חמימות לאחר גם כן, כמו הכוכבים שמקבלים מלמעלה, ומורידים למטה. אבל מי שאינו מקבל החמימות ממי שלמעלה, אף שמביא חמימות לאחר, הוא רק לפי שעה, והוא עצמו מתקרר. כמו הברזל המלובן שמשליכין למים, שהברזל עצמו מתקרר, וגם המים שנתחמם הוא רק לפי שעה:

 

[מן "ולבוא להתלהבות" עד כאן לא נכתב יפה כסדר, כי לא שמעתי זה הענין מפיו הקדוש בעצמו, רק מפי אחר בשמו. ועיקר הענין עיין לעיל בהתורה "עתיקא טמיר וסתים" בסימן כא, שם מבוארים הקדמות אלו באריכות. והכלל – שתנועת השכל מוליד חום בלב, דהיינו על ידי שזוכה להשגת הדעת הקדוש, על ידי קדושת שבעת הנרות וכו’, כמבואר שם, על ידי זה זוכה להתלהבות הלב להשם יתברך, כמו שכתוב שם, עיין שם. ועל ידי התלהבות הלב זוכה לגרש הרוח הטומאה, רוח שטות, כנזכר לעיל, ועל ידי זה מטהר ליבו כנ"ל. ואז זוכה לדבר דיבורים חדשים בכל פעם שמתבודד, שהם בחינת רוח הקודש ממש, כנ"ל]: