תורה קלג המשך – קלד – קלה

 

כי השמש בעצמה מאירה במקומה בשוה בתחילת היום ובאמצע היום, רק המניעה הוא מחמת הארץ, המפסקת בין בני אדם ובין השמש, על כן אין האור מתפשט כל כך בתחילת היום, רק מקצת מקצת, עד שנתפשט על הארץ. כן הצדיק, הוא בעצמו מאיר תמיד, רק המניעה מחמת המקבלים, והמניעה הוא מחמת הארץ המפסקת, היינו העולם הזה, כי בני אדם משוקעים בעולם הזה, ועל כן אינם יכולים לקבל אור הצדיק:

 

והוא ענין שאמרו בגמרא (עירובין כא) על פסוק: מגילה עפה – כד עייפת לה וכו’, כד קלפת לה וכו’. נמצא כל העולם כולו כזרת אחת משלושת אלפים ומאתים מתורה. נמצא, שהתורה גדולה ורחבה מאוד, רק שהזרת הקטן, שהוא העולם, עומד בפני מאור העינים ומונע מלראות אור הגדול של התורה, אף שכל העולם הזה הוא רק זרת קטן נגד התורה, שהיא גדולה מאד ורחבה מיני ים (איוב יא).

 

ולכאורה קשה: איך יוכל דבר קטן כזה להפסיק ולחצוץ גפני דבר גדול כזה, שגדול כמה אלפים פעמים כמותו, כי כל העולם הזה כולו קטן מאד כנגד התורה, שגדולה כנגדו אלפים פעמים. אך הוא כמשל המובא, כמו מטבע קטנה, אם תחזיק אותה נגד עיניך, ימנע מלראות הר גדול, אע"פ שההר גדול אלפים פעמים כמו המטבע הקטנה, אך מחמת שהמטבע עומדת נגד עיניו, על כן חוצצת בפני ראיית העינים, עד שאינו רואה הדבר הגדול ממנו כמה פעמים.

 

כן כשמגיע ובא אל העולם הזה, נשאר שקוע שם בהבלי עולם, ונדמה לו שאין טוב מזה, והעולם הזה הקטן והמועט מונע אותו מלראות אור גדול ומופלג של התורה, שהוא גדול כמה אלפים פעמים כנגדו כנ"ל. והוא ממש משל השמש, שהארץ מפסקת מלראות אור גדול של השמש, אף שהשמש גדול כמה פעמים כמו הארץ, והוא כמשל הנ"ל כמובא:

 

וזהו: ואורח צדיקים כאור נוגה – כאור נוגה ממש, כמו השמש שמאירה תמיד, רק שהמניעה – מחמת הארץ המפסקת כנ"ל, אף שהארץ קטנה נגד השמש וכמשל הנ"ל, כן הצדיקים מאירים תמיד, רק שהארץ, היינו העולם הזה, מפסיק מלראות אור הגדול שלהם. ואף שאורם גדול מאוד, והעולם הזה כולו בכלל הוא קטן ופחות מאוד נגד אורם הגדול, עם כל זה הוא מפסיק ומונע מלראות אורם, כמשל המטבע הנ"ל. וכל זה מחמת שהעולם עומד בפני עיניו וחוצץ בפניו, עד שאינו יכול לראות אור התורה והצדיקים, הגדול ממנו אלפים פעמים. אבל אם יסלק המפסיק הקטן מנגד עיניו, דהיינו שיַטֶּה עיניו מן העולם, ולא יסתכל על העולם, רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם המפסיק וחוצץ, אזי יזכה לראות אור הגדול והמופלג של התורה והצדיקים.

 

כי באמת אורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו כנ"ל, רק שהעולם הזה עומד לפני עיניו ואינו מניח אותו כלל להטות עיניו להסתכל למעלה על אור התורה והצדיקים, כמשל המטבע הקטנה הנ"ל ממש, העומדת בפני העינים ומפסקת מלראות הר גדול וכו’ כנ"ל. אבל בקל יוכל לסלק המטבע מנגד עיניו, ותיכף יראה ההר הגדול ממנו. כמו כן ממש לענין העולם והתורה, שבהעברה בעלמא יכול להעביר העולם מנגד עיניו, ואז יזכה לראות אור הגדול של התורה והצדיקים, שמאירין בכל העולמות כולם באור גדול מאוד. והבן מאד. וכן שמעתי בשם הבעל-שם-טוב, שאמר: אוי ואבוי, כי העולם מלא מאורות וסודות נפלאים ונוראים, והיד הקטנה עומדת בפני העינים ומעכבת מלראות אורות גדולים:

 

 

עבודה גדולה לומר תורה אפילו ליחיד, כל שכן לרבים. כי צריר ליזהר מאד, שלא יאמר דבר שאינו ראוי לשכל המקבל, כי הוא בחינת ניאוף, שמשליך טיפי השכל באתר דלא איצטריך, ונקרא לבטלה, כי אינו מוליד אצלו כלום. ולפעמים נקרא ניאוף ממש, שמוליד ומוציא פסול ופגום, היינו שהמקבל עושה על ידי זה דבר שאינו צריך לו לפי מדרגתו.

 

ועל כן, ע"י שאומר תורה, יוכל ח"ו, להתגבר עליו היצר בתאות ניאוף, ועל כן צריך ליזהר מאוד כשאומר תורה ברבים, שדיבוריו יתחלקו, שלא ישמע כל אחד כל אחד כי אם מה שצריך לו, לא יותר. ואף שאומר בפני רבים לכולם בשוה, עם כל זה לא יכנוס בלב כל אחד ואחד כי אם הנוגע לו וצריך לו, וכמו שכתוב בזוהר (יתרו דף סח): וישמע יתרו – והלא כולא עלמא שמעו? אלא יתרו שמע וכו’, עיין שם. וזהו: זכאה מאן דמליל על אודנא דשמע (זוהר תצוה דף קפו ע"ב). וזה שאמרו (סוכה נב): כל הגדול מחברו – היינו שהוא גדול, ועל ידי זה אומר תורה, אזי יצרו גדול ממנו כנ"ל, כי יוכל להתגבר עליו היצר הרע בתאות ניאוף כנ"ל, וצריך להישמר ולפלס דיבוריו כנ"ל:

 

 

 

סגולה להנצל מגדלות – לכבד את הימים טובים ולקבל יום טוב בשמחה ובהרחבת הלב כפי יכלתו. כי משה רבנו ע"ה, ע"י שזכה לארבעים ותשעה שערי בינה, זכה להיות ענו מאד מכל האדם (במדבר יב), ויום טוב מוחין דאימא, שהיא בינה, ועל כן כשמקבל את היום טוב, שהיא בינה, זוכה לענוה, כי יום טוב בגימטריא סג עם הי’ אותיות, כמובא בכוונות, שהוא היפך גס רוח (עיין תיקונים מן זו"ח).

 

כי יום טוב מבטל הגדלות, כי טבע הקטנות – שיתבטל לגבי גדלות, ועל כן כשמקורב להצדיק נתבטל הגדלות, כי ע"י אור הגדול של הצדיק נתבטל לגמרי. והוא בחינת (איוב כט): ראוני נערים ונחבאו, היינו ע"י שרואים פני הצדיק נחבאים הקטנים, כי הקטנות נתבטל לפני גדלות.

 

ועיקר כח קדושת יום טוב הוא תלוי בצדיקים, כמו שכתוב (ויקרא כ"ג): אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם במועדם, ודרשו רז"ל (ר"ה כד): אל תקרי אותם אלא אתם. נמצא, שהימים טובים תלוים בצדיקים, ועל כן כשמקבל ומכבד את הימים טובים ומקבל אור הגדול של יום טוב, שהוא בחינת צדיק כנ"ל, נתבטל הגדלות שלו, כי הקטנות בטל לגבי גדלות. ועל כן חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, כי עיקר כח יום טוב תלוי בצדיקים:

 

ובזה מיושב שפיר מה שהקשו בגמרא (סוכה דף כז ע"ב): על רבי אליעזר שאמר: משבח אני את העצלנים ברגל, שנאמר: ושמחת בחגיך, והאמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר: מדוע את הולכת וכו’, עיין שם היטב. כי אף שהוא בריחוק מאה פרסה מרבו ביום טוב, ולא אזל ואתי ביומיה, על כל זה הוא מחוייב להקביל פני רבו ברגל, היינו שיכיר פני רבו ברגל, היינו שיכבד את היום טוב ויקבל אור הגדול של יום טוב, שהוא בחינת פני רבו וכו’, כי עיקר קדושת היום טוב תלוי בצדיקים כנ"ל, וכשמקבל את היום טוב, הוא מקבל פני רבו ממש, ועל ידי זה נתבטל הגדלות, כי טבע הקטנות – שיתבטל לגבי גדלות כנ"ל: