תורה קעד – קעה – קעו – קעז

 

 

כשהדינין ח"ו, גוברים על האדם, אין להמתפלל עבורו להזכיר שמו, שלא יתגברו הדינין ח"ו, וכמו דאיתא, שנח לא קרא לו אביו שם בעת לידתו, משום שהיה אז העולם בדינין, ועל כן לא רצה אביו ליתן לו שם, כי ע"י השם יהיה ניכר ומסויים בין המקטרגים, ויוכלו הדינים להתגבר עליו.

 

וזהו כשהתפלל משה רבנו עליו השלום על מרים, לא הזכיר שמה, רק אמר סתם: אל נא רפא לה (במדבר יב), כי מחמת שהיו הדינין גוברים עליה, לא רצה להזכיר שמה בפירוש כנ"ל, ואעפ"כ העלים שמה ברמז נפלא בתוך תפילתו, כי "נא רפא" בגימטריא "מרים יוכבד", מכוון ממש, היינו שם החולה ושם אמה, שצריך להזכיר על החולה כשמתפללין עליו, אך לא רצה להזכיר בפירוש כנ"ל:

 

 

תורה קעה

 

עיקר מעלת הבכיה הוא כשהיא מחמת שמחה וחדוה, ואפילו החרטה טוב מאד שתהיה מחמת שמחה, שמרוב שמחתו בהשם יתברך, הוא מתחרט ומתגעגע מאד על שמרד נגדו בימים הראשונים, ומתעורר לו בכיה מחמת רוב השמחה, וזה עיקר מעלת הבכיה, שתהיה מחמת שמחה.

 

וזה "בכיה" הוא ראשי תיבות: ב’שמך י’גילון כ’ל ה’יום (תהלים פט) – שעיקר הבכיה, שתהיה מחמת שמחה בשמו יתברך. כי בכיה הוא מתעורר משם ס"ג, שהוא בבינה, ועל כן בכיה בגימטריא המילוי של ס"ג, כמובא בכתבי האר"י, היינו שהתעוררות הבכיה תהיה משמחה, כי בינה – ליבא, כמו שכתוב: הלב מבין, ועיקר השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד): נתת שמחה בליבי, ומשם צריך שתהיה התעוררות הבכיה כנ"ל, ועל ידי זה נמתק הבכיה. והבן:

 

 

 

צריך האדם למהר מאד לגרש מקרבו הרוח שטות, מה שליבו מלא מרוח שטות הדבוק בו, וזה ע"י שנתקשר להצדיק האמת. והתקשרות היינו אהבת נפש, מה שאוהב להצדיק מאד, ועל ידי זה נכלל ליבו בלב הצדיק. ולפי שליבו מלא מרוח שטות, והרוח הוא האויר, וטבע האויר לבקש לו מקום פנוי לצאת שם, כמבואר אצל המחקרים, וכשמוצא האויר מקום פנוי לצאת שם, הוא בוקע ושובר במהירות ובבהלה, ועל כן כשנכלל ליבו בלב הצדיק, ולב הצדיק הוא חלל, בבחינת: וליבי חלל בקרבי (תהלים קט), ועל כן האויר של הרוח שטות הדבוק בליבו, שליבו מלא מזה האויר, הוא בוקע ושובר ליבו בבהלה ובורח לחוץ, מחמת שמצא מקום פנוי בלב הצדיק, ועל כן על ידי שמגרש במהירות הרוח שטות מקרבו, על ידי זה יש לו לב נשבר, כי נשבר ליבו על ידי מהירות ובהילות הרוח שטות לצאת כנ"ל, ועל כן לא מצא לפי שעה מקום לצאת, ועל כן נשבר הלב:

 

 

 

ו’יאמר י’י סלחתי כ’דברך (במדבר יד) – ראשי תיבות כוסי. כדברך – "דבר" ראשי תיבות: ד’שנת ב’שמן ר’אשי.

 

כי יש צדיקים אמיתיים, שיש להם כח, כששותין יין לפעמים, למחול עוונות על ידי זה, כי אמרו רז"ל (יומא עו): שיין יש לו שני בחינות: זכה – נעשה ראש, וכשנעשה ראש, שהוא בחינות מוחין, על ידי זה הוא יכול לכפר עוונות, כמו שכתוב (משלי טז): ואיש חכם יכפרנה.

 

וזהו: ויאמר ה’ סלחתי כדברך, כי "דבר" הוא ראשי תיבות ד’שנת ב’שמן ר’אשי כנ"ל, שהיא בחינת שלימות המוחין, (שהם בחינת (שמות ל’): שמן משחת קודש, בחינת (תהלים קל"ג): כשמן הטוב על הראש, כידוע). וזה: ויאמר ה’ סלחתי כדברך, שהוא ראשי תיבות כוסי כנ"ל. וזהו: סלחתי כדברך, שהסליחה כדברך דייקא, כפי בחינת דשנת בשמן ראשי שאתה זוכה, היינו כפי המוחין שזוכה הצדיק האמת ע"י שתיית היין, כמו כן זוכה לסליחות עוונות, כי עיקר הסליחה – ע"י החכמה והמוחין הקדושים שמקבל בבחינת: ואיש חכם יכפרנה כנ"ל.

 

וזהו: דשנת בשמן ראשי כוסי רוויה (תהלים כג), בחינת: באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (שם סו), כי כן היה אצל העגל (שמות לב): וישרוף את העגל וכו’ ויזר על פני המים:

 

האומנם אֵלֶם (תהלים נח) – שנעשה האומנות אִלֵּם, שאין לו דיבור להתפאר, כי צריכין לעשות דיבור להאומנות, שיוכל להתפאר למעלה, ונעשה אלקים. כי י"ה הם המוחין, וזה תלוי בשמירת הברית, כי שבטי יה עדות לישראל – על פגם הברית, (כמובא בפירוש רש"י פרשת פנחס):

 

בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה. מלכות הוא בחינת כבוד, כמו שכתוב (תהלים קמה): כבוד מלכותך יאמרו, והוא בחינת רצון, כי רצונו של אדם זהו כבודו (ירושלמי פאה פרק א). וכשהאדם מסתפק ומתרצה ברצון השם יתברך, רק כמו שהוא יתברך רוצה, אזי ממליך מלכותיה, כי עיקר המלכות – מהרצון כנ"ל.

 

וזהו: בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה – כי עיקר המלכות הוא מהרצון כנ"ל. אבל כשרוצה האדם איזה רצון אחר, חוץ מרצון השם יתברך, על ידי זה נעשה מלכות אחרים של העכו"ם, וכפי הרצון האחר, כן נעשה איזה מלכות לאיזה עכו"ם, כי צריך האדם לבטל רצונו לגמרי נגד רצון השם יתברך, שלא יהיה לו שום רצון אחר, רק כמו שרוצה השם יתברך, הן שיהיה לו ממון ובנים, הן לאו ח"ו, והן כל שאר הרצונות, לא ירצה שום רצון אחר, רק כמו שרוצה השם יתברך:

 

יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יתגדל – תגי דל, שהוא תגי, כתר, דל. בחינת יעקב שהוא עקב, בחינת דל, ובחינת ישראל הוא בחינת תגי, כי שרית עם אלקים וכו’ (בראשית לב). ויתקדש – ת"ק שדי. רבא – באר. ומשביע לכל חי רצון:

 

(כל אלו הדברים לא נכתבו מהם כי אם ראשי פרקים, כי בשעת אמירת אלו הדברים הנוראים, לא זכינו שיבארם לנו היטב, בדרכו תמיד, רק אמרם במהירות בדרך רמז בעלמא, ורמז לנו כאן כל הכוונות של קדיש המבוארים בכוונות האר"י ז"ל, וכנ"ל. ואין איתנו יודע עד מה ביאור הדברים האלה):