תורה רנב-רנג-רנד-רנה-רנו-רנז-רנח-רנט-רס

 

 

כשיש אחדות בין הצדיקים, אין הצדקה מזקת. כי על פי הטבע כשנותנין צדקה, נחסר מאיתו מה שנתן, אבל ע"י האחדות שבין הצדיקים יוכל ליתן צדקה ולא יחסר כלל. וכן ע"י זה יכולים שיהיה להאדם מסירת נפש באמת, ואף על פי כן לא יזיק לו, וישאר בחיים:

 

 

תורה רנג

 

דע, שמיעוט שינה הוא ממעט תאוות ניאוף, כי יש אש האדם מתחילת התולדה, שמהאש הזה בוערין באדם כל התבערות של כל התאוות, וגם כל האכילה ושתיה שנותנין להגוף, האש הזה הוא מכלה ושורף הכל, ועל ידי מיעוט שינה האש הזה נחלש ואין לו כח לבעור, אך שמזיק להמוח מיעוט שינה, וכן רבוי שינה, כשהאדם מכריח עצמו לישון הרבה, גם זה מחליש וממעט האש הנ"ל, וגם זה מזיק להמוח, רק כשאדם ישן במידה כראוי, אזי תאוות המשגל בתוקפה וכוחה, כי לא נחלש האש הנ"ל:

 

[כל זה שמענו מתוך שיחותיו הקדושים, ותוכן כוונתו בזה לא ביאר היטב, אך כפי מה שהבנתי משיחתו, הכוונה – שאין מועיל שום עצה למעט תאוות ניאוף ע"י איזה תחבולה, כי מזיק להמוח, כי היה אפשר להחליש התאוה ע"י מיעוט שינה או ריבוי שינה, אבל שניהם מזיקים להמוח, ע"כ אין חכמה ואין עצה כנגד זה, רק להתחזק להיות גבור לכבוש את יצרו, וה’ יעזור לו לסלק תאוה זאת מאיתו]:

 

 

תורה רנד

 

עיניים הם דברים עליונים וגבוהים מאד, והם רואים תמיד דברים גדולים ונוראים, ואם היה האדם זוכה לעיניים כשרים, היה יודע דברים גדולים רק ממה שעיניו רואות, כי הם רואות תמיד, אך שאין יודע מה רואה.

 

כמו, למשל, כשמעבירין דבר לפני עיני האדם בהעברה ובמהירות גדול, ואזי אין האדם יודע מה ראה, והנה אף שבשעה שהעבירו הדבר לפני עיניו, בודאי ראה אותו הראיה גמורה, עם כל זה אין יודע מה ראה, כי אף שעיניו ראו הדבר בשלימות, עם כל זה מחמת המהירות לא היה פנאי בכדי שיביא הראות להדעת שידע מה ראה, כי לידע הדבר שראה זה תלוי בדעת, ולזה צריך קצת זמן, שישהא קצת הדבר הנראה לפני עיניו, בכדי שיבוא ויושיט כח הראות להדעת את הדבר הנראה, כדי שידע בהדעת מה ראה, ומחמת המהירות לא ראה הדבר רק בכח הראות, אבל לא היה זמן להושיט הדבר להדעת, ועל כן אינו יודע מה ראה.

 

וכן האדם רואה בעיניו תמיד דברים גדולים (היינו מראות וחזיונות), אך שהוא כמו שמעבירין לפניו בהעברה בעלמא ובמהירות גדול, על כן אינו יודע מה ראה כנ"ל, והבן:

 

 

תורה רנה

 

כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת, אפשר לו ליפול מהאמונה, כי מאמונה לבד אפשר ליפול, אבל אם יש לו גם דעת, שמבין גם בהדעת, אזי אי אפשר לו ליפול:

 

 

תורה רנו

 

שם "אתה" מסוגל על הים להכניע הגלים, והסוד – בשוא גליו אתה תשכחם (תהלים פט):

 

 

תורה רנז

 

כי תבוא בכרם רעך וכו’ (דברים כג). על פי מעשה וכו’, שהניחה לו אמו צוואה, שמי שאינו יכול לסובלו, לא יניחנו להיות אצלו, ואם לאו יצטרך לעזר מהרחוקים על הקרובים אצלו וכו’ (ויתבאר במקום אחר). כי כשאוכל יותר מצרכו, זה המאכל מזיק לו, כי כל דבר יש לו שורש שיש לו חיות ממנו, כגון הסמים יש להם חיות ממה שהאדם לוקח אותם לרפואה, וכן המאכלים יש להם חיות מזה שהאדם אוכל אותם ומקבל חיות מהם, מזה יש חיות להמאכלים, אבל כשאוכל יותר מצרכו, אין לזה המאכל ממי לקבל חיות, מאחר שאין האדם צריך אליו, והוא דומה כאילו הניחו האדם לתוך כלי, שבודאי אינו מקבל חיות משם, ועל כן המאכל מבקש לו חיות להחיות עצמו, ואזי הוא מוציא החיות של האדם, ועל ידי זה הוא מזיק להאדם, ומחמת זה נצטרפין עמו אפילו שאר המאכלים ומזיקים לו.

 

וזה: ואכלת כנפשך שבעך – לא יותר. וזה: ואל כליך לא תתן, היינו שלא תאכל יותר מצרכך, שזה דומה כנותן לתוך הכלי, מאחר שאין צריך לו כנ"ל:

 

 

תורה רנח

 

כשיש מחלוקת על האדם, יכולים להטות אותו מדרך השם יתברך ולהפילו ממדרגתו ח"ו. וזה שהתפאר דוד המלך, עליו השלום (תהלים קיט): רבים רודפי וצרי, מעדותיך לא נטיתי – שאף שהיה עליו מחלוקת רבים, עם כל זה לא נטה מדרך השם יתברך:

 

 

 

כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו וצערו לפני השם יתברך, ומתודה ומתחרט על גודל הפגמים שעשה, אזי גם השכינה כנגדו מפרשת לפניו שיחתה וצערה ומנחמת אותו, כי כל פגם ופגם שפגם בנשמתו, פגם אצלה גם כן, כביכול.

 

וזה בחינת (דברים כו): את ה’ האמרת וה’ האמירך וכו’. והיא מנחמת אותו שתבקש תחבולות לתקן כל הפגמים:

 

 

תורה רס

 

השם הוא הנפש, כמו שמבואר בהתורה "היכל הקודש" (בסי’ נ"ט) עיין שם, בבחינת (בראשית ב’): נפש חיה הוא שמו, עיין שם. ויש בבחינת זו מסירת נפש.

 

כי יש עשרה הרוגי מלכות, שמסרו נפשם על קידוש ה’ בשביל יחוד-קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, כידוע, שעיקר היחוד ע"י מסירת נפש, והם ראו באותן הדורות, שאי אפשר לתקן ולעשות יחודים למעלה כי אם על ידי נשמותיהם, על כן מסרו נפשם על קידוש השם, כי כשהנפשות עולות למעלה ע"י מסירת נפש, אזי הם חוזרים להשכינה, כי משם יצאו, כי ישראל הם חלק אלוה ממעל ממש, שהם חלקי השכינה ממש, בבחינת: העמוסים מני בטן (ישעיה מו), וכשהם חוזרים להשכינה, אזי השכינה מתפארת: חזי במה ברא קאתינא לגבך (זוהר ויקרא יג), ואזי מתעורר השתוקקות עליון, ונעשה יחוד, כידוע. ולפעמים בא לצורך זה הריגה ח"ו, שנהרגין ח"ו כמה וכמה נפשות מישראל, כדי שיהיה יחוד ע"י נפשותיהם העולות למעלה, כי לפעמים צריכין אל היחוד הרבה נפשות מאד, חס ושלום, על כן בא הריגה ח"ו: