תורה קפו – קפז – קפח – קפט – קצ

 

 

מה שמספרין מופתים מהצדיקים שבמדינות קיר"ה (דווין), הוא מחמת שאנשיהם הם אנשים כשרים ומאמינים בהצדיקים, כי על ידי אמונה שהם מאמינים בדברי הצדיק, על ידי זה נתגלין מופתים. כי באמת הצדיק בודאי מלא מופתים, וכשהוא מאמין בהצדיק ונותן עיניו וליבו על דברי הצדיק, על כל דיבור ודיבור, כי מאמין שכל דבריו אמת וצדק, ובכוונה מכוונת, אזי אח"כ כשבא לביתו, כל מה שיארע אותו, הוא מסתכל היטב על כל דבר שיארע לו, ומבין למפרע בדברי הצדיק שדיבר עמו בהיותו אצלו, שזה היתה כוונת הצדיק שרמז לו בתוך דברים שדיבר עמו, וכן כל דבר ודבר שיזדמן לו, הוא מוצא הכל בדברי הצדיק למפרע, שרמז לו שיהיה כן, נמצא שנעשה ונתגלה המופתים על ידי זה.

 

וכן מצינו אצל הנביאים, שבעת שאמר הנביא הנבואה, היתה ברמז, ולא היו מבינים נבואתו בפירוש על מה מרמז, ואח"כ כשנתקיים דברי הנביא, היו יודעין למפרע שנתקיים דברי הנביא שהתנבא ורמז על זה מקודם, והבינו דברי הנביא למפרע, שהתכוון על זה. וכמו שמצינו בדניאל, שמרמז על סוף קץ הגאולה, ועתה הדברים סתומים, כמו שכתוב שם (יב): סתום הדברים וחתום, כי אין אדם יודע עתה איך מרומז שם זמן הגאולה, אבל לעתיד, אם ירצה ה’, כשיקויים הדברים ויגיע קץ האמת ויבוא משיחנו, אזי ידעו למפרע איך שמרומז בדבריו זמן הקץ, וכן מצינו בכמה נביאים:

 

 

 

היינו שהוא חסד גדול מאת השם יתברך, שהוא משלם לאדם מידה כנגד מידה, שעל ידי זה הוא מבין לפשפש במעשיו ולידע החטא שפגם בו ולשוב בתשובה.

 

אך דע, שעיקר מה שמשלם השם יתברך מידה במידה, הוא בארץ ישראל, כמו שכתוב (איוב כ): יגלו שמים עוונו, וארץ מתקוממה לו, ארץ היינו בחינות ארץ ישראל, היא מתקוממה לו ושם נתגלה עוונו, כי שם מדקדקין לשלם לאיש כמעשהו, מידה כנגד מידה.

 

וזה שכתוב על ארץ ישראל (במדבר יג): ארץ אכלת יושביה – ראשי תיבות: א’תה ת’שלם ל’איש כ’מעשהו, כנ"ל, ועל כן היושבים שם בארץ ישראל יש להם על הרוב יסורין, מחמת שממהרין שם לשלם לאיש כמעשהו:

 

 

 

דע, שצריך לנסוע להצדיק לחזור על אבידתו, כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאתו, כמו שאמרו רז"ל (נדה ל ע"ב), והשכחה היא בחינת אבידה, כמו שקראו רז"ל את השוכח אובד, כמאמרם ז"ל (אבות פ"ה): מהיר לשמוע ומהיר לאבד וכו’.

 

וצריך לחזור ולבקש אבידתו, והאבידה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבידתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבידות אחרים עד שמוצא גם אבידתם, עד שמוצא האבידות של כל העולם, על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבידתו, ולשוב לקבלה אצלו, אך הצדיק אינו משיב לו האבידה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן, כמו שכתוב: עד דרוש אחיך והשבתו לו – עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי (בבא מציעא כ"ז ע"ב):

 

 

 

צריך ליזהר מאד מעצבות ועצלות, כי עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות בבחינת (ישעיה סה): ונחש עפר לחמו. עפר היא בחינת עצבות ועצלות, שהם באים מיסוד העפר, כמובא בספרים:

 

 

 

והוא תמוה ונפלא מאד, כי מה הם דברי העם שנית, שעליהם נאמר: ויגד משה את דברי העם, כי לא נמצא בכתוב שום מענה ודברים, שהשיבוהו העם שנית אחר מענה הראשון: כל אשר דבר וכו’. ומה זה שוב: ויגד משה את דברי העם אל ה’.

 

אך דע, כי ישראל טענו ואמרו על מה שאמר להם משה לקבל את התורה, ענו הם: כל אשר דבר ה’, כלומר, כל אשר ידבר ה’ אנו מוכרחים לעשות, כי מאחר שיצא הדיבור מפי ה’ לעשות זאת המצוה, הרי אין שום בחירה, והרי אנו מוכרחים במעשינו, וזה: כל אשר דבר ה’ נעשה – בודאי, כי אין שום בחירה שלא לעשות, מאחר שיצא מפי ה’.

 

ועל זה נאמר תיכף: וישב משה את דברי העם אל ה – שהשיב להקב"ה טענת ישראל. מיד השיב לו הקב"ה: ויאמר ה’ אל משה הנה אנכי בא אליך – דייקא – עבור ישמע העם בדברי עמך – דייקא, היינו שלא אדבר הדברות רק עמך לבד, כמו שכתוב: אנכי ה’ אלקיך, לא יהיה לך וכו’, וכן כולם, ולא לנוכח לישראל, והם רק ישמעו בדברי עמך, ועל ידי זה יהיה להם כח הבחירה לעשות כרצונם, ועל זה נאמר: ויגד משה את דברי העם אל ה’.

 

היינו שמשה טען את דברי העם אל ה’, היינו מה שטענו העם תחילה, טען הוא עתה אל ה’ על עצמו, כי תיקנת את ישראל שיהיה להם הבחירה, על ידי שלא תדבר רק עימי לבד, אבל את עצמי לא תיקנת, כי מעתה לא יהיה לי כח הבחירה, מאחר שתדבר עימי.

 

וזה: ויגד משה את דברי העם אל ה’. היינו מה שדיברו העם וטענו תחילה, טען הוא עתה אל ה’, כי מה תהא עלי, כי לא יהיה לי בחירה. השיבו ה’: ויאמר ה’ אל משה לך אל העם וקידשתם היום ומחר, ולא ציוה לו השם יתברך רק שני ימים, ומשה הוסיף יום אחד מדעתו (שבת פז), וכיון לדעת הקב"ה, כי כן היתה דעתו יתברך, כמו שבאמת לא ניתנה תורה עד שלשה ימים, ובזה היה תלוי בחירת משה לקבל את התורה או שלא לקבל, כי לא היה אפשר לקבל את התורה רק אחר שלשה ימים כמו שהיה באמת, ואם לא היה מוסיף יום אחד, לא היה מקבל את התורה, והשם יתברך לא אמר לו רק שני ימים, והוא הבין מדעתו ובחר לו לקבל את התורה והוסיף יום אחד, שעל ידי זה היה קבלת התורה, ובזה היה תלוי עיקר הבחירה של משה במה שהוסיף יום אחד מדעתו: