תורה קצב המשך- קצג- קצד

תורה קצב – (המשך)

 

 

ויש עצה לזה – לצייר לפניו דמות דיוקנו של החכם בשעת הלימוד כשלומדין דבריו, כמובא בירושלמי (שקלים פ"ב), שצריך לצייר בשעת הלימוד כאילו התנא עומד לפניו, כי בהספר של החכם נרשם ונצטייר שם דמות החכם, כי אלו הדיבורים והאותיות הנרשמין ומצויירין כהספר, הם שכל החכם ונשמתו ובחינות פניו, נמצא ששכלו ונשמתו ופניו, שהוא דמותו ממש, הוא באלו האותיות והתיבות, על כן נמצא בכל ספר וספר דמות דיוקנו של החכם שחידש אלו הדיבורים, כי כפי דמותו, דהיינו שכלו ונשמתו ופניו של החכם, כן נצטיירין האותיות בספר, כי אם היה להחכם דמות אחר, היינו שכל ופנים ונשמה אחרת, היה מחדש ומצייר אותיות אחרים בהספר, כפי השכל שהיה לו, שהוא דמותו.

 

נמצא, שיש בכל ספר דמות דיוקנו של החכם, וכשזוכה לזכרון לזכור דברי החכם כמו שאמרם החכם, או על ידי מה שחוזר מאה ואחת פעמים, שעל ידי זה זוכרו, אז כשאומר זה הדבר בשם החכם, נצטייר לפניו דמות דיוקנו של החכם, והרי הוא כאילו אמרו החכם נעצמו, אך שיהיה הזכרון באמת בכח הזכרון, שאז נחקק בדעתו דמות דיוקנו ממש כנ"ל.

 

וזה (אבות פ"ד): הלומד ילד, למה הוא דומה כו’. כי זה הלומד עם התלמיד הוא ממש ככותב בדיו על הנייר ומצייר אותיות שכלו שם, כן הוא מצייר בדעת התלמיד שכלו ודמותו ממש כנ"ל. אך שיש בהלימוד בחינות, היינו שיש בחינות הלומד ילד, היינו כשהתלמיד שומע הדבר מפי הרב ממש ובעת שחידש הרב זה הדבר, שאז הוא בחינות ילד, כי החידושים נתהוים על ידי מה שמעלה את הנפשות בבחינות עיבור ומחדש אותם, כמבואר לעיל (סי’ יג), ונמצא שהוא בחינות ילד, כאילו נולד היום, ואז דומה לדיו כתובה על נייר חדש, שנחקק ונצטייר שם היטב בלי טשטוש, היינו שאז יוכל להצטייר וליחקק בדעתו היטב ויוכל לזוכרו.

 

אבל הלומד זקן, שאינו שומע מפי החכם בעצמו, או אפילו מפיו לאחר כך שלא בשעת החידוש, ואזי לא נתחדש נשמתו בבחינת עיבור כנ"ל, ואז הוא בחינות זקן כמו שהיה מקודם, ואז דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, שהכתב מטושטש שם, כן החידוש שמחדש החכם, אף שנכתב ונחקק בדעתו, עם כל זה לא נצטייר היטב שם, ויוכל לשכחו. וזה בחינות (ברכות נח): דיו לעבד להיות כרבו – לעבד דייקא. עבד הוא מי שזוכר מה שמקבל מרבו על ידי שחזר מאה ואחת פעמים כנ"ל, כמו שדרשו רז"ל (חגיגה ט ע"ב): עובד אלקים – זה החוזר פרקו מאה ואחת פעמים, וע"י הזכרון זוכה להיות כרבו, כי נזדמן לו דמות דיוקנו של רבו, וכאלו רבו אמרו אז כנ"ל, כי נחקק ונצטייר היטב בדעתו פנים ודמות רבו כדיו כתובה על הנייר כנ"ל.

 

וזה בחינות דַּיוֹ לעבד וכו’, בחינת "דְּיוֹ" כתובה כנ"ל (וכן מובא בזוהר הקדוש תרומה קנ"ט, עיין שם). כי מה שנצטייר דמותו אצל התלמיד הוא בחינות דְּיוֹ, כי לא נצטייר אלא דמות דיוקנו, כי זה כלל, שכל ההתלבשות שמתלבש דרגא בדרגא אינו מתלבש אלא מדרגה אחרונה שבדרגא העליונה, היינו בחינת רגלין של העליונה, והוא מדרגה הראשונה אצל דרגא התחתונה, וכמו שאמרו רז"ל: מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסילותא, ועל כן לא נצטייר אלא הדמות, והוא כמו דְּיוֹ, שאף שנצטייר בו הצורה ממש והדמות כנ"ל, עם כל זה אינו רק ציור ודמות, ואינו ממש הדבר בעצמו, כן הדיבור, אף שבו נצטייר הדמות, עם כל זה אינו אלא ציור ודמות, היינו מדרגה התחתונה שלו, היינו דיבור, והבן (ירושלמי שקלים פ"ו).

 

וזה בחינת אש שחורה על גבי אש לבנה, בחינת מוחין, בחינת: ונוזלים מן לבנון – מן לבונא דמוחא (זוהר פינחס ד’ רל"ה ע"ב). וזה בחינת (ש"ה א): שחורה אני ונאוה, כי מה שהוא שחור ושפל אצל העליון, היינו מדרגה התחתונה שלו, הוא נאה ועליון אצל התחתון:

 

    

תורה קצג

 

דע, שהמחשבה יש לה תוקף גדול, ואם יחזק ויגבר מחשבתו על איזה דבר שבעולם, יוכל לפעול שיהיה כך, ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהיה לו ממון – בודאי יהיה לו, וכן בכל דבר, רק שהמחשבה תהיה בביטול כל ההרגשות. והמחשבה תקיפה כל כך, עד שאפשר למסור נפשו במחשבתו ממש, דהיינו שירגיש צער המיתה ממש, על ידי שיקבל על עצמו בדעתו שהוא מרוצה לממיר נפשו על קידוש השם באיזה מיתה שתהה, ואפשר לחזק ולגבר המחשבה כל כך, עד שבשעה שמקבל במחשבתו שהוא מרוצה למסור נפשו למות על קידוש השם, אזי ירגיש צער המיתה ממש.

 

וזה שאמר רבי עקיבא (ברכות סא): כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו וכו’. היינו, שבשעת קריאת שמע, שהיה רבי עקיבא מקבל על עצמו ארבע’ מיתות בית דין, היה מקבל על עצמו מסירת נפשו במחשבה חזקה ותקיפה כזו, עד שהיה מצטער ומרגיש ממש יסורי המיתה ממש, כאילו סוקלין ושורפין אותו ממש בלי שום הפרש. וזה: כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא וכו’, היינו שממה ששיערתי וקיבלתי בדעתי מתי יבוא לידי ואקיימנו למסור נפשי על קידוש השם, מזה לבד הייתי מצטער ומרגיש וסובל יסורי המיתה ממש כנ"ל, עכשיו, שבא לידי בפועל, ולא אקיימנו?! הלא תמיד הייתי סובל זה הצער ממש מהקבלה במחשבה לבד. וכשמחזק המחשבה במסירת נפש כל כך כנ"ל, יוכל למות ממש מזה הצער כאילו היה מת מזו המיתה בפועל, כי אין הפרש בין המיתה בפועל להצער שמרגיש מהמיתה במחשבה כנ"ל. על כן צריך למנוע ולהרחיק עצמו לבלי לישאר שם בעת שמרגיש שקרוב שתצא נפשו, שלא ימות בלא עתו, חס ושלום:

 

 

תורה קצד

 

מי שרוצה כבוד הוא שוטה.

 

כי למשל שר גדול שלח פקיד לעיר אחד מהעיירות שלו למקום רחוק, והפקיד הנ"ל לקח לעצמו שם כל הכבוד, כי הערלים לא ידעו שהוא עבד השר, וסברו שהוא בעצמו השר, וכשהיו צריכים אליו היו נופלים לפני רגליו, ונותנים לו כל הכבוד, והיו קוראים אותו עם כל הכינויים של כבוד השייכים להשר. פעם אחד בא השר בעצמו לשם ובא הפקיד לפניו, ושאל לו על עסקי המדינה ומדוע אלו הערלים אינם עובדים עבודתם. וקרא לשוטר אחד, ושאל אותו השר על עסק העיר, והערל השוטר לא הכיר את השר, רק את הפקיד. ותיכף נפל לרגלי הפקיד, וחלק לו כל הכבוד השייך להשר, והשיב לו על עסק שאלתו. אזי נתהפכו פני הפקיד כשולי קדרה, ונתבייש מאוד, כי אין ביזיון גדול מזה, שבעיני השר נותנים לו כבוד הזה.

 

כמו כן עיקר הכבוד הוא רק מהדיבור, כי איבר מהאדם, כגון יד, אינה יכולה לחלוק לו כבוד, כי גם אינו ניכר בהיד בעצמה תבנית האדם, וכן אפילו פני האדם אינו מיוחד להאדם בעצמו, כי נמצא גם חיה שיש לה פני אדם, כגון קוף, ואין זה גדר האדם, ועל כן אינו מקבל כבוד כי אם מהדיבור, שבזה מובדל האדם מחי.

 

ועל כן, מאחר שעיקר הכבוד הוא בהדיבור, והדיבור הוא היכל המלך, כי "היכל" גימטריא "אדני", בחינת הדיבור, כמו שכתוב (תהילים נא): אדני שפתי תפתח (עיין תיקון יח), אם כן רוצה לקבל כבוד בהיכל המלך, ואין בזיון גדול מזה, כידוע בחוש, שבודאי יתבייש העבד מאוד כשיחלקו לו כבוד גדול לפני המלך, כנזכר לעיל במשל הנ"ל: