תורה רלה-רלו-רלז-רלח-רלט-רמ

 

 

דע, שמי שהולך ונחלק ונופל, ואזי העולם שוחקין ממנו, והוא מתבייש מזה, זה בא על ידי שפגם בשמחת יום טוב. כי יום טוב נקרא רגל, וגם נקרא מועד, וע"י שפגם בשמחת יום טוב, נעשה מזה רגל מועד, על כן רגלו מועדה ונפל. וזה השחוק ששוחקין הוא בחינת השמחות נפולות מפגם שמחת יום טוב, ועל כן מתבייש, כי עבודה זרה נקרא בושת, (הושע ט), והמבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה (פסחים קיח), על כן באה עליו בושה. ולפעמים הוא לו לכפרה, ולפעמים אין נתכפר לו בזה, רק כדי להזכירו שישוב:

 

 

תורה רלו

 

מי שנוהג רבנות בכשרות ובתמימות כראוי, על ידי זה זוכה שיעלה לגדולה לסוף ימיו, וכל מה שנחשב לגדולה באותו הדור, הוא עולה לגדולה זו. כגון בדור הזה, שעיקר הגדולה והכבוד הוא כשמחזיקין אותו לצדיק מפורסם, אזי זוכה שיתקבל בסוף ימיו למפורסם גדול, אף שבאמת אינו כן, רק שהוא איש כשר פשוט, ונותנין לו שכרו קודם שיוצא מן העולם ואח"כ וכו’:

 

 

תורה רלז

 

עיקר הניגון והכלי שיר הביא לוי לעולם, כמובא בזוהר (שטות ד’ יט ע"א), שעיקר הניגון מסיטרא דליוואי. וזה שאמרה לאה: הפעם ילוה אישי אלי (בראשית כ"ט) – שעתה הפעם שנולד לוי, שעל ידו לא בחינת הניגון וכלי שיר לעולם, הפעם ילוה אישי אלי בודאי, כי התחברות שני דברים הוא ע"י ניגון וכלי שיר, והבן. וזה בחינת כלי זמר שמנגנין על חתונה.

 

ש’רים ר’דפוני ח’נם (תהלים קי"מ) –ראשי תיבות: רחש. (זה הענין הם דברי צחות, שאמר על עצמו. שהיו נוהגין ליתן לו "רחש" המגיע להרב, ופעם אחת עמדנו לפניו בעת שהיה חתונה בעיר, ואמר אז ענין הנ"ל, מענין כלי זמר שמנגנין על החתונה כנ"ל, (כי כן היה דרכו בקודש, שע"פ רוב היה אומר תורה מעין מה שהיה נעשה ונדבר אז באותה העת, כאשר יתבאר מזה במקום אחר). ואז היו משיחים לפניו מענין "רחש" המגיע לו. ענה ואמר: בודאי מגיע לי רחש, ש’רים ר’דפוני ח’נם):

 

 

תורה רלח

 

כששני אנשים מחולקים ביניהם על איזה ענין, וכשיבוא השלישי, אף שאינו יודע כלל מענינם, אזי יסכים עם אחד יותר מעם חברו – זה מחמת שהאחד סמוך לשרשו יותר מחברו, כי בודאי אי אפשר שיהיו שוים לו כאחד, כי אין שני אנשים שוין, ואם כן בודאי אחד סמוך יותר, ומזה בא שהוא מסכים עם זה, והבן:

 

 

תורה רלט

 

על ידי מחלוקת אי אפשר לדבר. כי עיקר הדיבור הוא משלום, כמו שכתוב (תהלים קכב): אדברה נא שלום. ועל כן צריך כל אחד קודם התפילה לקבל על עצמו מצות עשה ואהבת לרעך כמוך, כדי שעל ידי זה שיש אהבה ושלום, על ידי זה יוכל לדבר בתפילה, אבל כשאין שלום ויש מחלוקת, אי אפשר לדבר. ועל כן אפילו אם אחד רוצה שלום, רק שהם חולקין עליו, עם כל זה אין השלום בשלימות, על כן אי אפשר לדבר ולהתפלל, אף שהוא איש שלום, מאחר שהם חולקין עליו.

 

וזה שאמר דוד המלך עליו השלום (שם קכ): אני שלום, כי אני איש שלום ומצידי היה שלום עם כולם, ועם כל זה: וכי אדבר המה למלחמה, היינו שאף שאני שלום, עם כל זה אי אפשר לדבר מחמת המלחמה והמחלוקת שהם חולקין עלי כנ"ל:

 

והנה כל הדיבורים הם משלום כנ"ל, ועל כן מי שהוא בבחינת שלום, יכול לידע כל הדיבורים של כל העולם, כמו הקב"ה שנקרא שלום, שהוא יודע כל הדיבורים של כל העולם, כמו שכתוב (עמוס ד): ומגיד לאדם מה שיחו, כי כל הדיבורים באים משלום כנ"ל. וזה אותיות "שלום" – ראשי תיבות: ו’מגיד ל’אדם מ’ה ש’יחו:

 

כל הדיבורים באים מחמימות, ומי שיש בו חמימות הרבה, מדבר הרבה, וכן מי שנתקרר ואין בו חמימות, אין יכול לדבר, כי הדיבור הוא מחמימות, כמו שכתוב (תהלים לט): חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני, והוא שלהובא דנורא וכו’:

 

 

 

כל ההשפעות וכל הדברים הם באים רק מהצדיק האמת. ועל כן כשמקורב להצדיק האמת, יוכל לקבל בקל את מה שצריך לו, הן עשירות או בנים, אבל כשהוא רחוק מהצדיק, אזי בא לו בקושי גדול, כי כל אחד מקבל עשירות או בנים לפי המזל שלו, והמזל מקבל ההשפעה מהצדיק, כי משם באים כל ההשפעות, ועל כן כשהוא רחוק מהצדיק, אזי המזל צריך לעשות לו כח גדול כדי לקבל ההשפעה מהצדיק, מחמת שהוא רחוק ממנו, ועל כן נמצא בזה חילוקים רבים, לפעמים מגיע לאדם עשירות והוא מת מזה, ונשאר העשירות ליורשין, ולפעמים הוא מת על ידי זה שמקבל עשירות וגם אובד את העשירות, וכן חילוקים רבים.

 

והוא כמו, למשל, כשאחד רוצה להגביה משא כבד, והוא מכניס כל כוחו להגביה המשא מחמת שכבדה מאד, ולפעמים מגביה המשא, אבל מחמת גודל הכח שהכניס בזה, נעקרו ונתלשו מעיו בקרבו, עד שמת מחמת זה. אבל יכול להיות שאף על פי כן נשאר המשא בידו, ולפעמים מחמת שנתלש בקרבו, נפל גם המשא מידו. נמצא, שזה מת מחמת שהגביה המשא וגם המשא לא נשארה אצלו אפילו לבניו.

 

כמו כן בהנ"ל, מחמת שהמזל צריך לעשות לו כח גדול כדי לקבל מהצדיק ההשפעה, מחמת שהוא רחוק ממנו, מחמת זה יכול להיות כמה חילוקים כנ"ל. אבל המקורב להצדיק, אזי אין המזל צריך לעשות לו כח, מחמת שהוא קרוב אצלו. אבל עם כל זה, לפעמים יכול להיות שאדם יתקרב להצדיק האמת, ועל ידי זה אובד העשירות.

 

דע, כי זה מחמת שהוא רואה דבר יקר גבוה מאוד, ואע"פ דאיהו לא חזי, מזליה חזי (מגילה ג), ומחמת שהמזל רואה דבר יקר ונעלה מאד, על ידי זה משליך העשירות מאצלו, כמו מי שנושא משא של נחושת, ורואה זהב ואבנים טובות ויקרים, אזי משליך הכל ורץ וחוטף את הדברים היקרים, כמו כן מחמת שנתקרב ורואה יקר מפז ומפנינים, אזי משליך המזל העשירות כלאחר יד, מכל שכן כשזוכה שירגיש גם בעצמו, שההתקרבות להצדיק הוא יקר מכל העשירות שבעולם, אזי בודאי אינו משגיח על ממון ואינו רוצה כלל עשירות: