חלק ב-תורה ז- המשך

גם זה החכם הדור הנ"ל צריך לידע איזה מקיפים שהוא צריך להמשיכם ואיזה מקיפים שאין צריך להמשיכם, ובשביל זה יש דברים שאין רשאים לגלותם בפני התלמידים, כי אם יגלה אותן הדברים, יכנסו מקיפים אחרים בתוך שכלו כנ"ל, ולפעמים אין צריך לקבל אלו המקיפים, כמו למשל, כשהרב מדבר עם תלמידו איזה פשט בגמפ"ת [גמרא, פירוש, תוספות], ובתוך דבריו הוא בא על איזה קושיא, ואותו הקושיא היה בתחילה בבחינת מקיף אצלו, כי לא ידע ממנה בתחילה, ותיכף כשנופל בשכלו זאת הקושיא, הוא אומרה בפני תלמידו, ובתוך כך כשמסביר לו הקושיא, נופל בשכלו תירוץ על הקושיא, נמצא שחוזר ומשיג מקיף אחר, שהוא תירוץ על הקושיא, ואזי אומר גם התירוץ בפני התלמיד, אך כשמגלה גם התירוץ בפני התלמיד, אזי נכנס בו עוד מקיף אחר, ואז על ידי זה השכל שבא עליו עתה, הדרא קושיא לדוכתא, ואדרבא, עתה הקושיא חזקה ורחבה יותר מבתחילה.

 

נמצא, שע"י שגילה התירוץ בפני התלמיד, שעל ידי זה נכנס בו מקיף אחר, דהיינו שכל חדש, על ידי זה חזרה הקושיא למקומה ביתר עוז, כי עתה הקושיא חזקה ורחבה יותר מבתחילה, כמו כן יש בהשגות, שיש דברים שאסור לגלותם, כי אם יגלה זה התירוץ בפני התלמיד, יכנס בו מקיף חדש, שעל ידו יהיה הקושיא חזקה ורחבה יותר מבתחילה, עד שיוכל ליכנס בהשגות מקיפים שהם למעלה מהזמן, שאין הזמן מספיק לבאר הקושיות והתירוצים שיש שם, כי הם למעלה מהזמן, כי כל מה שהוא מגלה איזה שכל, קושיא או תירוץ, נכנס בו שכל חדש, שהוא בחינת מקיף כנ"ל.

 

על כן אם לא יהיה נזהר בדבריו, לדקדק איזה דבר לגלות ואיזהו דבר שלא לגלותו, על ידי זה יהיה נכנס בקושיות ותירוצים שאין הזמן מספיק לבארם, כי הם בחינת מקיפים, שהם למעלה מהזמן כנ"ל. על כן מוכרח החכם לעשות סייג לדבריו, לדקדק וליזהר מה לגלות ומה שלא לגלות, באופן שלא ישיג רק אותן המקיפים שצריך להשיג, ולא יבוא להשיג מקיפים שאין צריך להשיג:

 

וזה בחינות מה שאמרו רז"ל: כשעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: ריבונו של עולם! מי מעכב על ידך? אמר לו: עתיד אחד לעמוד, ועקיבא בן יוסף שמו, שיהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אמר לו: ריבונו של עולם! ראוי שתינתן תורה על ידו. אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה (מנחות כט ע"ב).

 

ולכאורה קשה, מה אמר לו השם יתברך שתוק וכו’, הלא כבר אמר הקושיא, ומה זו שתיקה, מאחר שכבר הקשה מה שהקשה. אך תיכף כשאמר משה הקושיא, נפל בשכלו תירוץ על הקושיא, אך אם היה אומר את התירוץ, היה נכנס בו מקיף אחר, והיה בא על קושיא יותר חזקה ורחבה מבתחילה, על כן אמר לו השם יתברך "שתוק" על התירוץ, היינו שישתוק ולא יגלה את התירוץ, כדי שלא יבוא על קושיא יותר חזקה מבתחילה.

 

וזהו: כך עלה במחשבה, היינו שתיכף שמגלין את השכל הפנימי, אזי עולה במחשבה שכל אחר חדש, כי נכנס מקיף אחר לפנים, ועל כן צריכין לשתוק, כדי שלא יבוא למקיפים שאין צריכין להשיגם כנ"ל, וזהו: שתוק, כך עלה במחשבה*, כנ"ל:

 

* (משה היה למעלה מן המחשבה, לכך היה יודע את התירוץ, כי השיג בחינת (סיתרי) (כתרי) אותיות. והדברים סתומים, כי לא באר היטב זה):