חלק ב-תורה סג- המשך -סד -סה -סו

ודע, שהמלך יש לו כל הניגון כולו בשלמות, אבל השרים אין להם רק איזה חלק בניגון, כל אחד לפי מקומו. ועל כן אמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד): אנת הוא אילנא וכו’ ומזון לכולא ביה. כי נבוכדנצר, שהיה מלך ויש לו כל הניגון, על ידו נמשך כל המזון, כי המזון נמשך על ידי הניגון כנ"ל. ועל כן יעקב אבינו, אף שלא היה יודע אז שהוא יוסף, רק כפי מה שסיפרו לו השבטים הנהגותיו של יוסף, שלח לו ניגון השייך לשר כמותו, כפי מה ששמע מבניו דרכיו והנהגותיו, כי יעקב רצה לפעול אצלו ע"י הניגון מה שהיה צריך, על כן שלח לו אותו הניגון של ארץ ישראל. וזהו שאמר לבניו: קחו מזמרת הארץ בכליכם, היינו שיקחו בחינת הניגון הנ"ל, שהוא בחינת זמרת הארץ כנ"ל, בכלים שלהם. והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולוט, בטנים ושקדים – הם בחינת משקולות ומידות הניגון, כי הניגון נעשה מגידולי הארץ כנ"ל:

 

 

תורה סד

מה שאנו רואים, שכל הנגידים הגדולים, כמעט כולם, הם משוגעים ממש, כמו שאנו רואין בחוש, שכל מי שהוא עשיר, יש לו שגעון גדול – דע, כי הממון עושה אותו משוגע, כי הממון הוא מנפילת העשירות של הנביאים, כי כל הנביאים היו עשירים (נדרים לח), והנבואה כשבאה על הנביא, היה כמו משתגע, כמו שפירש רש"י: ויתנבא – ואשתטי (שמואל א, יח), ואצל הנגידים הנ"ל נעשה ע"י הממון שגעון גמור, ועל כן הם נעשים משוגעים ע"י העשירות שלהם:

 

 

תורה סה

כשמקנאין קנאת ה’ צבאות, נחשב כמו צדקה, כמו שכתבו התוספות בפרק השותפין על מה שאמרו רז"ל (ב"ב ד ע"ב): צדקה תרומם גוי – אלו ישראל, וחסד לאומים חטאת -, אלו העכו"ם, שכל חסד שעושין וכו’. והביאו ראיה, מנבוזראדן, עיין שם. וכתבו התוספות שם: ונבוזראדן עשה אז צדקה, שקנא להקב"ה. נמצא, שקנאת ה’ צבאות הוא כמו צדקה:

                  

 

 

הצדיק הוא מוכרח לעשות תשובה בעד ישראל, דהיינו כשיוצא אחד חוץ לשורה ופורק עול, אזי הצדיק מוכרח לעשות תשובה בשבילו. על פי משל, שפעם אחד נסעו שני בני אדם עם סוס מבוהל ומשוגע, ונשא אותם הסוס והשליכם מן העגלה. ועמד אחד והתחיל להכות את הסוס באגרוף, והכה אותו הרבה. ושחק ממנו השני ואמר לו: הלא אתה מכה את ידך, ומה תועיל להסוס הכאה זו? רק אתה צריך ליקח רצועה שמכין בה הסוסים, להכות אותו. והלך ועשה כן, ולקח רצועה והתחיל להכות את הסוס. ועמד הסוס ורץ בבהלה גדולה, וברח ונשא אותם והשליך אותם לתוך רפש וטיט, והסוס ברח לו להלן.

 

נמצא, שגם זה אינו עצה טובה. וייעצו אותו שיעשה כך, שיקח חבל יפה, ויקשור את הסוס לאיזה אילן, ויכה אותו הרבה, ובזה ילמדו להיטיב. ועשה כך, והכה הסוס הרבה, ונתייגע. וראה, שגם זה אינו עצה טובה, כי אינו כדאי הסוס כולו בעד היגיעה והקוצר רוח שיש לו ע"י ההכאה, ואין תקנה לסוס כזה, רק לירות אותו ע"י קני שריפה, וזה צר לו.

 

כך, כשאחד יוצא לחוץ, ואינו מתנהג כשורה – אין יכולין למצוא עצה מה לעשות לו, כי היה אפשר להעניש אותו בעצמו או ע"י שליח או באופן אחר, אך כל העונשים הם נוגעים להצדיק בעצמו, כמו שמצינו אצל השם יתברך, שבכל צרתם לו צר (ישעיה סג), כי הם חלק אלוק ממעל, ועל כן כשיש להם צרה, חס ושלום, לו צר, כביכול. כמו כן, אצל הצדיק גם כן, כי גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז), כי העונש שמעניש את אחד, הוא נוגע להצדיק בעצמו. כי האדם נתהוה מארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר. וכל אלו הארבעה יסודות נמשכין מיסוד הפשוט, שהוא בחינת הצדיק, בחינת (משלי י): צדיק יסוד עולם, שהצדיק הוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, בבחינת (בראשית ב): ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. נהר יוצא מעדן – זה בחינת צדיק יסוד עולם, בחינת יסוד הפשוט, אשר משם יפרד הארבעה יסודות, שהם בחינת ארבעה ראשים כנ"ל.

 

נמצא, שכולם נמשכין מהצדיק, ועל כן אם הוא מעניש את אחד, נוגע את הצדיק בעצמו, ועל כן: גם ענוש לצדיק לא טוב:

 

וזה שאמרו הבעלי מוסר, שכשבאים לצדיק ורואים אותו, בבחינת (ישעיה ל): והיו עיניך רואות את מוריך, ראוי שימצא את עצמו בתוך הצדיק, שיסתכל בעצמו על כל המידות, איך הוא אוחז בהם, ע"י ראיית פני הצדיק. כי כל המידות נמשכין מהארבעה יסודות הנ"ל, כמובא, ועל כן כשרואה את הצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות, ראוי לו שיסתכל וירגיש על ידי זה איך הוא אוחז בכל המידות, שבאין מן הארבעה יסודות, שנמשכין מהצדיק, שהוא בחינת יסוד הפשוט, כנ"ל:

 

וזה: והיו ע’יניך ר’ואות א’ת מ’וריך – ראשי תיבות: א’ש ר’וח מ’ים ע’פר, שהם הארבעה יסודות, שמהם נמשכין כל המידות, שכולם נמשכין מהצדיק כנ"ל. ועל כן כשרואין את הצדיק, שזה בחינת: והיו עיניך רואות את מוריך, על ידי זה רואין בעצמו איך הוא אוחז בכל המידות, שבאין מארבעה יסודות: אש רוח מים עפר, שנמשכין מהצדיק כנ"ל:

 

וזה שקורין העולם את מחרת יום הכיפורים "שם ה’", כי אחר יום הכיפורים, אז נתגלה בחינת שם ה’. וזה שנצטוו תיכף למחרת יום הכיפורים על שבת. כי למחרת יום הכיפורים נתרצה השם יתברך לישראל והזהירם על מלאכת המשכן, ואזי הקהילם משה והזהירם על שבת, כדי שלא יטעו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת (כמובא בפירש"י פ’ ויקהל).

 

נמצא, שתיכף למחרת יום הכיפורים הוזהרו על שבת, ושבת שמא דקודשא בריך הוא (זוהר יתרו ד’ פח ע"ב), כי אז, אחרי יום הכיפורים, נתגלה בחינת שם ה’. כי כשמענישין את אחד, עוקרין אותו משורש חיותו, כי אפילו שאר עונשים נקראים בחינת מיתה, כמו שכתוב (שמות ד): כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, ואמרו רז"ל (ע"ז ה ע"א), שנעשו עניים, והשם הוא החיות, בבחינת (בראשית ב): נפש חיה הוא שמו, ושמו משותף בשמנו, כביכול (ירושלמי תענית פ"ב, ובפירש"י יהושע ז, ירמיה יד, ובילקוט יהושע ז), ועל כן, כשיש לישראל איזה עונש ח"ו, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כי עיקר העונש נוגע בהחיות, שהוא השם, ושמו משותף בשמנו כנ"ל.

 

ועל כן כשאמר משה: ואם אין מחני נא (שמות לב), והשיבו השם יתברך: מי אשר חטא לי אמחנו וכו’ (שם) – ביקש משה, שיעשה למען שמו הגדול המשותף בשמנו. כי מאחר ששמו יתברך משותף בשמנו, נמצא כשיעניש אותם, נוגע את עצמו יתברך, כביכול, כנ"ל. ועל כן אמרו רז"ל (מגילה י ע"ב): הוא אינו שש וכו’, כי נוגע בעצמו יתברך, כביכול, כי שמו משותף בשמנו כנ"ל. נמצא, כשנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ביום הכיפורים ואמר: סלחתי כדבריך, אזי, כביכול, נגדל שמו יתברך המשותף בשמנו כנ"ל. ועל כן נצטוו תיכף אחר יום הכיפורים על שבת כנ"ל, כי שבת שמא דקודשא בריך הוא כנ"ל, ועל כן קורין מחרת יום הכיפורים "שם ה’", כי אחר המחילה והסליחה שנעשה ביום הכיפורים, נגדל שם ה’ כנ"ל: