חלק שני פרק א – ז סיון

והנה אמרו חז"ל ביומא (לט, ע"א): על הפסוק (ויקרא יא, מג): "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם". אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה. מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מטמאין אותו לעולם הבא. והנה רש"י פירש שם: מטמאין אותו הרבה, מניחין אותו לטמא הרבה, אבל לשון מטמאין דחוק לפי זה.

 

אכן לפי מה שהעתקנו לעיל דברי הזוהר הקדוש, ניחא בפשיטות, והוא שכתב שם, שעל ידי דיבורים אסורים שדיבר נמשך רוח הטומאה עליהם, ואחר כך נוטלין החיצונים אלו הדיבורים האסורים הטמאים ומטמאין בהם כל דברי הקדושה, ומאבד אותם בזה, שלא יוכלו לעלות למעלה לדורון לפני ה’ יתברך, אחרי שרוח הטומאה מרחפת עליהם. וזה שאמרו: מטמאין אותו הרבה.

 

ומה שאמרו: מטמאין אותו לעולם הבא* היינו בעת שימות, ונפשו תשוב לאלוקים אשר נתנה ליתן שם דין וחשבון, ורצונו יהיה בודאי שיכניסוהו לגן עדן, יפגעוהו המשחיתים וילבישוהו לבוש מאוס וטמא שנברא מעוונותיו, ומי יוכל לשער גודל הביזיון והכלימה שיהיה לו על ידי לבוש הזה, ומוכרח על ידי זה לירד לגיהנום, מקום חושך וצלמוות להתכבס שם מחלאת עוונותיו.

 

*ומה שאמרו: מלמטה מטמאין אותו למעלה, היינו שנמשכת טומאה מלמעלה גם על שורש נפשו.

 

***

 

 

אם שמרת פיך מלשון הרע, תהא כל ימיך בשלום. (מסכת דרך ארץ זוטא פ"ט). 

 

 

עוד יש מעלה גדולה וקדושה המסתעף משמירת הלשון, והיא מידת השלום, כידוע, שעל ידי שמירת הלשון מסיר מעל עצמו קנאת אנשים, וכל אחד יאהבנו וימסור לו סודותיו, ולא ידברו עליו לעולם, והוא מידה במידה, כמו שראיתי כתוב בשם האר"י ז"ל.

 

ונמצא שמביא לידי שלום, וכבר ידועה גדולת השלום, כמו שאמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא פרק ט) שאפילו אם יש, חס ושלום, בישראל עוון עבודה זרה, אך ששלום ביניהם, אומר הקב"ה לשטן שאל יגע בהן. (שמירת הלשון שער הזכירה פי"ב).