חלק שני פרק א – ו סיון

 

וגם צריך לעקור הקוצים וברקנים מן כרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או ביזה אותם וציערם, צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה’ על שעבר על רצונו הכתוב בתורה, שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עוון שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא אהנו מעשיו, צריך לשוב על כל פנים לפני ה’, ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ויסולק רוח הטומאה שכיסה פניו.

 

***

 

 

 

ובחר בטוב להבא לשמור פתחי פיך, כי מה גדולה מעלת מי שנזהר מעוון המר הזה שזוכה לרוח הקודש, כמבואר בזוהר הקדוש (פרשת חוקת דף קפ"ג ע"ב): "ואוליפנא כל מאן דנטר פומיה ולישניה זכי לאיתלבשא ברוחא דקודשא". תרגום הזוהר: למדנו, כל מי ששומר פיו ולשונו זוכה להתלבש ברוח הקודש. (יסוד ושורש העבודה, שער המים פ"ב). 

 

 

"ויגדל שמואל וה’ היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה" (שמואל א, ג, יט).

 

יש לפרש: "ויגדל שמואל וה’ היה עמו" בזכות "ולא הפיל מכל דבריו ארצה". היינו שהוקיר ושמר את דיבורו, ולכן "וה’ היה עמו" – נבואה, כי על ידי שמירת הפה זוכים לנבואה. (באר משה לאדמו"ר מאז’רוב זצ"ל).