עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – טז תמוז

 

 

והנה יהודה אמר (שם מג, ט): "אם לא הביאותיו אליך וגו’, וחטאתי לך כל הימים", ששיעבד עצמו בעולם הזה ובעולם הבא, ועל ידי זה נסבב לו צער גדול מאוד יתר מכל האחים, כאשר כתוב בפרשת ויגש.

 

וסיבת הדבר, כי הוא סיבב הדבר למכרו לעבד. ובאמת הוא היה החשוב שבאחים, והיה לו להתחזק ולהשיבו אל אביו, ועל כן נענש מן השמים, ששיעבד עצמו בערבות נורא על אח אחר להביאו אל אביו, ובזה יתחזק בכל כוחו, וגם יתרצה בעצמו וישתטח לפני אדון הארץ שיקחנו לעבד, כדי שהאח ילך לביתו לאביו. וגם כל יתר האחים שנתרצו בהמכירה, נסבב להם דאגה רבה אשר נתרצו על ידי זה כולם להיות עבדים, ככתוב שאמרו (בראשית מד, ט): "וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים", וגם בסוף פרשת ויחי (בראשית נ, יח): "וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו, הננו לך לעבדים".

 

 

 

 

והנה האדם הוא תכלית הבריאה, והוא שאמר הכתוב (זכריה יב, א): "משא דבר ה’ על ישראל נאום ה’ נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקירבו".

 

כלומר, מה שה’ יתברך נוטה שמים ויוסד ארץ, מטרתו היתה "יוצר רוח האדם בקירבו", היינו, רוח ממללא, כי האדם בדיבורו משלים את מטרת הבריאה ותכליתה, לפי שבזה נגרם נחת רוח ליוצר בראשית ברוך הוא. (באר משה לאדמו"ר מאוז’רוב זצ"ל פרשת כי תצא).