שער התורה פרק י – יב אייר

 

איתא בספר חרדים, אף על פי שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכוח גדול ובהתמדה, שלא יעבור עליה כל ימי חייו, לפי שכללות התורה, שהם תרי"ג מצוות, נקראים עץ חיים, כדכתיב (משלי ג, יח): עץ חיים היא למחזיקים בה, והאוחז ענף אחד מן האילן יפה, אוחז בכולם, שכל שאר הענפים נמשכין אחר אותו הענף, שכולם גוף אחד, אבל אם בא לאחוז בכל הענפים יחדיו, לא יוכל לאחוז כולם.

 

היינו דגרסינן בשבת (קיח ע"ב): אמר רב נחמן: תיתי לי, דקיימית שלוש סעודות בשבת וכו’. אמר רב ששת: תיתי לי, דקיימית מצות תפילין. ואמר רב נחמן: תיתי לי, דקיימית מצות ציצית. אמר רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה: בציצית. יומא חד הוה קסליק בדרגא. איפסיק ליה חוטא, ולא נחית, ואתא כמה דלא רמיה, ופירש רש"י: דקיימית מצות תפילין, שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין. וכן לעניין הציצית. עד דרמיה, שתיקנה, וזה לשון תליית ציצית, כדאמרינן בעלמא (תענית כב, ע"א): לא רמי חוטא. ועיין שם בספר חרדים, שמביא מקום לדבריו גם מהירושלמי, שעבור זה ייטיבו ויאריכו ימיו בעולם שכולו טוב וארוך.

 

***

 

 

אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין, שנאמר (עמוס ד, יג): "מגיד לאדם מה שחו" (חגיגה דף ה).

 

 

ולכאורה מילת "מה" הוא קשה ההבנה. והעניין כי האדם אינו מרגיש על דיבורו שמוציא מפיו, וחושב מה מעלה או מוריד הדיבור קל של ליצנות או נבלות, ולא ידע כי בנפשו הוא, עד היכן הגיע כוח דיבורו שיוציא מפיו, כי כל העולמות תלויים בו, וכל הנהגתם לפי מעשי בני אדם ודיבורו והנהגותיו, וזהו פירוש הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז), ר"ל שהוא הנפש חיה של כל העולמות, והתרגום מפרש לרוח ממללא, ר"ל כי הוא המדבר בכל העולמות. ואיתא בזוהר "שהגדה" פירוש רזא דחכמה.

 

 

וזהו שכתוב: "מגיד לאדם מה שחו", ר"ל שמגלין לו אז סוד הדיבור, עד היכן הגיע כוח דיבורו לקלקל העולמות העליונים, וכמה עולמות שיבר והחריב בדיבורו הקל.

 

וזהו פירוש הפסוק "המבין אל כל מעשיהם" (תהלים לג, טו). ולכאורה היה צריך לכתוב המבין כל מעשיהם, אך "אל מעשיהם" פירוש אל דבר הנוגע לכל מעשיהם, מה עשו ומה קלקלו במעשיהם. (מתוך דרשת הגר"ח מואלוז’ין זצ"ל).

 

 

כל דיבור שמדבר האדם, אם הוא של מצוה נעשה מלאך אחד ואם הוא של טומאה נברא מלאך רע, ואם הוא של בטלה נברא מלאך של בטלה. והתפילה שאדם מדבר בוקע את הרקיע ועולה למעלה, ואם הוא דיבור רע מטמא נשמתו וחלק דיבור הקדושה עולה למקום טומאה הדומה אליו ונשאר החלק הקדוש חבוש בבית האסורים, וכמה טורח עושה לקונו עד שמוציאו משם. (מז"ה חסד לאברהם עין הקורא נהר ס"ח).

 

וכן אמרו בזוהר הקדוש בשלח דף מ"ז ע"ב: ההיא מילה דנפיק מפומיה דבר נש סלקא ואיתער איתערותא לעילא אי לטב אי לביש וכו’, עיין שם.

 

תרגום הזוהר: המילה שיוצאת מפיו של הבן אדם עולה ומעוררת התעוררות למעלה או לטוב או לרע.

 

 

ובליקוטי רבנו מהרח"ו כ"י האריך בזה וכתב, דכל מה שמדבר האדם הדיבור הוא חלק מחיות נשמתו, והראיה – כשיוצאה הנשמה לא נשאר לא הבל ולא דיבור, ונמצא שאותו ההבל שהוא מדבר הוא חלק מנשמתו, ולכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק מנשמתו.

 

 

וזה פירש הרב רבי שמעון טירנו זלה"ה, פירוש "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", הכוונה לא יחל דברו כי כל דיבור, אם טוב ואם רע, עושה פעולה למעלה ובורא סנגורין או קטגורין, וזה שנאמר "ככל היוצא מפיו יעשה" אם טוב ואם רע, זהת"ד מהרח"ו ז"ל. (מדבר קדמות לחיד"א מערכת ד’).