חלק שני פרק ה – כ סיון

 

וכמה צריך האדם להזדעזע מזה, כשיזכור שעוונותיו הגיעו עד בית קודש הקודשים. ובאמת מצאנו כעין זה בתנא דבי אליהו, (רבה פרק י"ח ועיין חלק ב פרק ט"ו, ד"ה ועשיית, ופרק כ"א ד"ה ויאמר) שהלשון הרע שהוא מספר, הוא עולה עד כנגד כסא הכבוד, שנאמר (תהלים ע"ג, ט): שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ.

 

ויותר מזה נוכל לראות דבר נפלא ונורא מאוד, שהכהן הגדול, כשהוא נכנס פעם אחת בשנה בבית קודש הקודשים, העבודה הראשונה שלו קודם קבלת דם הפר וזריקתו היה הקטרת הקטורת, כדכתיב בתורה (ויקרא יג – יד), ואיתא ביומא (מד, ע"א): שהקטורת היה מכפר על חטא הלשון, וכמו שאמרו שם: יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. מזה נוכל להבין גודל קלקולו של הלשון, שהגיע עד בית קודש הקודשים לפני ולפנים, ושם צריך לזה הכהן גדול, שהוא האיש המקודש מכל כלל ישראל^*) והוא יראה לכפר שם לפני ה’.

 

^*) והתבונן עוד, אחי, בזה, שאף שפעם אחת בשנה הותר לכהן גדול להיכנס לפני ולפנים, לא הותר לו כי אם בענן הקטורת להסיר עוון לשון הרע, ובלא זה חייב מיתה, ואחר כך הזאת הדם, הרי שעוון זה מעכב כל הכפרה, של עבודת פנים, חוקה, כתיב בהו, כידוע (יומא מ, ע"ב).

 

 

 

בני אל תהי כזבוב לחברך על נגעו, שמניח מקום בריא ושורה על הנגע. כסה לחברך על נגעו ואל תגלה קלקולו לעולם. (שבט מוסר פרק ט"ז אות מ"ה).

 

 

כתב החובת הלבבות בשער הפרישות: וראוי לך אחי שתייסר נפשך בפרישות מכל מה שציווך האלוקים ולפרוש ממנו, עד שתגיע מן התיעוב והמיאוס במיני התענוגים המנועים והתאוות האסורות עד תכלית. שיהיה שוה לזה בטבעך, מתועב מן האיסור עם מה שנכספין לו ממנו, ויהיה אצלך לקיחת איסור על פנים אסורים, ושתתכבד בקלון חברך וגנותו אשר ימהר אליהם חפץ האדם בטבעו, כאכילת העכבר והדם והשקץ אשר יתעבהו טבעך ותשנאו נפשך.

 

 

הנה דורשים מן האדם, כי צריך הוא להרגיל עצמו עד שיגיע למצב שיתהוו אצלו דברים שנפשו של האדם מחמדתן ומתאווה להן, כאכילת העכבר והדם והשקץ.

 

דומה לי שמי שמכיר את "החפץ חיים" זצ"ל יודע היטב של"חפץ חיים" זצ"ל היה דיבור של לשון הרע מתועב לפניו עד לזרא, ואמנם מה זה כל כך מן החידוש? איש חושב יתבונן במעשה זה המכוער, איך שלוקח את חברו בפיו, דורכו למרמס, ולועסו לרסיסים עד מיצוי כל דמיו, המתבונן הלא בחול יבחול די היטב בלשון הרע לא פחות מאכילת עכבר.

 

 

כבר אמרנו כמה פעמים את המליצה, על אומרם ז"ל (אבות ג): "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", ולא אמרו חז"ל שהיו הורגים איש את אחיו, אלא שהיו בולעים זה את זה בעודם בחיים, והוא מש כחיה טורפת הדורסת ואוכלת בעוד שטרפה מפרפר וצועק בשארית כוחותיו, וכאשר ירבה הנטרף לצעוק מתוך יסורים, כן עוד יגדל כעסה ותוסיף לטרפו ביתר שאת, זהו אופיו וגדרו של טורף, וזהו אופיו וגדרו של אדם מושחת. כי היה כוסף ומתאווה לבלוע את חברו דווקא "חיים בלעו", לאיש מתבונן וחושב, זהו ציור אמיתי למדבר לשון הרע ולמתכבד בקלון חברו. (דעת תורה למשגיח רבי ירוחם ליוואויץ’ זצ"ל ממיר, פרשת בהעלותך).