שער התורה פרק י – כא אייר

 

ונבאר את דברינו, כי על פי רוב בא איסור מחלוקת ולשון הרע ורכילות על ידי דבר קטן, שנדמה לו ברעיוניו, שפלוני נגע לו בזה, והוא מעמיד את הדבר על קו הדין, שלא להעביר על מידותיו ולוותר כלל, וממילא בא על ידי זה לידי הקפדה ומריבה וכו’, אבל אם יסכים בדעתו תמיד [דהיינו קודם שבא הנסיון לידו], שלמידה זו של מעביר על מידותיו [שהיא עצמה מידה של שמירת הלשון], צריך להוציא מעט מעות בכל שנה כמו על שאר כל המצוות, ממילא לא יקפיד כלל.

 

הגע עצמך: כמו במצוה אחרת, כגון מצוות ציצית, אם היה בזמננו תכלת, וכן אתרוג וכדומה, אם לא היה אפשר להשיג, אם לא שיוציא על זה ארבעה וחמישה רובל כסף [אפילו אם איננו עשיר, ובעשיר ביותר מזה], בודאי אין חשוד אדם מישראל, שישבות מלקיים המצוה מחמת זה, אם לא מי שאין לו כלל, חס ושלום.

 

כן בעניין זה יתנהג במידת מעביר על מידותיו, ובזה ינצל מכמה עוונות עצומים [ואף שאינה מצוות עשה, כי אם מידה טובה בעלמא, הלא ידוע הוא, שלפי קטנות שכלנו קשה מאוד לאדם לידע את דין התורה בבירור באיזה מקום שמותר להקפיד על חברו ולריב איתו, כי פעמים רבות נדמה לו ברעיוניו באיזה סברא ודמיון בעלמא, שפלוני נגע לו, כי אין אנו מדברים ברשיעי, במקום שפלוני יגנוב ממש מעות מכיסו, וכהאי גוונא, וגם כי אדם קרוב לעצמו, ואין אדם רואה חוב לעצמו. על כן מי שאינו מעביר על מידותיו, עלול תמיד לבוא על ידי זה לידי איסור ממש של גזל ומחלוקת ולשון הרע, וכהאי גוונא, ובודאי איסורים אלו גדול מביטול מצוות עשה לבד]. ובזה ינצל מכמה עוונות עצומים.

 

***

 

 

עוד יש לו, לאדם ששומר את דיבורו, רווח תמידי, שבכל עת שהוא רוצה לדבר והוא מתבונן בעצמו שיש בזה חשש איסור של לשון הרע או אונאת דברים או ליצנות וכדומה, וכובש את עצמו ואינו מדבר, נחשב לו למעלה כאילו מקיים מצוה בפועל ממש, וכמו שאמרו חז"ל (מכות כג): ישב אדם ולא עבר עבירה כשבא לידו, נותנין לו שכר כעושה מצוה, ויתוסף לו על ידי זה בשנה כמה אלפי מצוות. (שמירת הלשון ח"ב, פ"ו).

 

 

על כן האיש הנבון צריך מאוד להתחזק תמיד בעניין זה, רצוני לומר: שמירת הלשון, ואז אשרי לו בזה ובבא, דאפילו בשאר מצוות, אם יתחזק באחת שלא לעבור עליה בשום פעם, שכרו גדול מאוד, וכמו שכתבנו, וכל שכן בזה. דהלוא כתיב (משלי ב, ד-ה): "אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’".

 

וידוע הוא, שכל אחד מבני האדם רוצה שיהיה לו פרנסה תמידית, אפילו ברווח מועט, ולא מקרית, אפילו רווח מרובה, וכל שכן בזה, שהיא פרנסה תמידית ורווח מרובה, שמצוה זו יכול להשתכר בה, בין כשהוא יושב בביתו ובין כשהוא בבית הכנסת ובבית המדרש ובין כשהולך בשוק ורואה בני אדם שמדברים דברים שלא כהוגן לעניין שיתרחק מהם, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין לט): ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה.

 

כללו של דבר: המצוה זו יוכל להשתכר בה מעת עומדו משנתו עד בערב, כשהולך לשכב, ובלא יגיעה, וגם הרווח מרובה, שעל כל רגע ורגע של חסימת פיו זוכה לאור הגנוז, כמו שאמרו חז"ל. (שמירת הלשון סוף שער התורה).