עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – כ תמוז

 

"ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" (שמות ב, יד). עוד כתוב שם (שמות ד, ב): "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך וגו’, ויאמר אליו ה’, מה זה בידך", לכאורה, מה זה שהקפיד עליו הקב"ה, הלא היה צריך לשאול דבר זה? ושמעתי מפי הגאון רבי אליהו שיק ז"ל, שההקפדה היה על שאמר (שמות ד, א): "הן לא יאמינו לי", שהוא דבר החלטה, היה לו לומר: פן לא יאמינו לי, כדבר ספק.

 

[ובאר בזה מה שאמרו חז"ל, שבשעה שאמר לו הקב"ה (דברים לא, יד): "הן קרבו ימיך למות", אמר לו משה: "בהן קילסתיך", שנאמר (שם י, יד): "הן לה’ אלקיך השמים ושמי השמים וגו’, ובהן השיבות לי", אמר לו הקב"ה גם אתה אמרת: "הן לא יאמינו לי", ולכאורה אין לו ביאור. אבל בפירוש ניחא, שאמר לו הקב"ה: הן קרבו וגו’, בדבר החלטה, וזה היה קשה מאוד למשה, ואמר לו: בהן קילסתיך, שנאמר: "הן לה’ אלקיך וגו’, ובהן השיבותה לי, והשיב לו הקב"ה, שזהו מידה במידה על שאמר הוא גם כן הן].

 

ולפי עניות דעתי אפשר לומר, שבזה שאמר (שמות ד, א): "והן לא יאמינו לי", גם שימצאו אנשים שיפקפקו בנבואתו, כמעשה קורח. [הגם שסוף היה שנתגלה אמיתת נבואתו לעיני כל, כמו שכתוב (שם יא, ב, ז): "כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה’ אלקיכם וגו’, ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב וגו’, כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה". מכל מקום מתחילה היה על ידי קורח, דתן ואבירם צער גדול].

 

 

 

 

 

והנה מצאנו (חגיגה טז, ע"א): שישה דברים נאמרו בבני אדם, שלושה כמלאכי השרת וכו’, יש להם דעת כמלאכי השרת ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרין בלשון הקודש כמלאכי השרת, נמצא שבאמצעות הדיבור הושוו בני האדם למלאכים, לפיכך גדולה האחריות שלא יקלקלו בדיבוריהם, כדי שלא יפסידו מעלתם זו שבגללה הושוו למלאכי השרת.

 

וכעין זה אמרו (ויקרא רבה פי"א) על הכתוב (משלי ט, ג): "על גפי מרומי קרת" – שהטיסן הקב"ה וקרא אותן אלוקות שנאמר (תהלים פב, ו): "אני אמרתי אלקים אתם", ובתרגום ורש"י "כמלאכים", דהיינו שבקבלת התורה נתעלו ישראל לשיא המדרגה, אמנם כשחטאו הרי כהרף עין איבדו מעלתם, כמו שנאמר (שם) בשביל כן – "אכן כאדם תמותון" (תהלים שם).

 

נמצא שהמעבר בין "אלקים אתם" ל"אכן כאדם תמותון" הוא קל מאוד, כי בחוסר זהירות אפשר להתדרדר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא במחי יד אחת, והרי זה אזהרה לאדם, שלא יאבד דרגתו במעלת הדיבור שהושוה על ידה למלאכים. (באר משה לאדמו"ר מאוז’רוב זצ"ל פרשת מטות).