עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – ט תמוז

 

 

כי שמעתי אומרים נלכה דותיינה (שם, יז), ופירש רש"י: לבקש לך נכלי דתות, שימיתוך בהם.

 

העניין הוא, שהוחלט אצלם, שהוא בעל לשון הרע ומטיל שנאה עליהם אצל אביהם, ומי יודע כמה מחלוקת יסובב על ידו ביניהם, וחיפשו עצה להיפטר ממנו באיזה אופן שהוא, שעל פי הדין לא יהיו בכלל רוצחים, ומה שיומת על ידי גרמא דידהו, לא חששו לזה.

 

ועל כן נאמר במדרש, ששיסו עליו את הכלבים (ומה שאמרו (שם, כ): לכו ונהרגהו, לא הריגה ממש אלא על ידי גרמא דידהו). וידוע מה שכתוב בגמרא (פסחים קיח, ע"א): כל המספר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר (שמות כג, א): "לא תישא שמע שוא", וסמיך ליה (סמוך לזה): "לכלב תשליכון אותו". והנה כתוב בגמרא (סנהדרין עו, ע"ב): שיסה בו את הכלב, פטור. ואף בודאי שבדיני שמים חייב על גרמא גם כן, חשבו בנפשם שבדיני שמים לא יתחייבו, מפני שהוא בעל לשון הרע ומחלוקת.

 

 

 

 

"מכל מצוות ה’ אשר לא תעשנה" (ויקרא פרק ה, פסוק יז).

 

שמעתי לרמז בזה על דרך צחות כנגד אותם שחוטאים ומורים היתר לעצמם, עד שמדמים בנפשם כי מצוה הם עושים, וכאילו לכבוד שמים מתכוונים (ודבר זה מצוי מאוד בעוון לשון הרע ומחלוקת), ולזה אמר "מצוות ה’ אשר לא תעשנה". לכלול מצוות מדומות וכוזבות אלו אשר לא תעשנה. (טעם ודעת שם).