חלק שני פרק ד – יז סיון

 

כתיב בתורה (שמות ב, יד): "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר". ופירש רש"י, שהיה משה מתמה, על מה נלקים ישראל יתר מכל העמים? ועכשיו אני רואה, שהם ראויים לכך. ולכאורה, הלא כתיב ביחזקאל (פרק כ): שהיו להם עוונות גדולות, עוון עבודה זרה החמור מאוד, ואף על פי כן היה מתמה על צרותם, וכי בשביל שנצטרף לזה גם עוון לשון הרע נתיישב הדבר אצלו. אכן על פי המבואר בזוהר הקדוש^*), שעל ידי עוון לשון הרע הוא מעורר את המקטרג הגדול על כלל ישראל, וזה גורם מיתה וחרבא וקטלא בעלמא [והעתקנו אותו למטה עם פירוש].

 

ובארנו במקום אחר, שבלא חטא הלשון לא נתן לו הכוח ההוא להודיע למעלה את תועבת בני אדם ולתבוע דין עליהם, ניחא הכל. שגם משה רבינו, עליו השלום, היה יודע, שיש במצרים עוונות גדולים מאוד, אכן היה סבור מתחילה, שאין בהם חטא הלשון, וממילא לא היה יכול השטן לקטרג [וכמו שאמרו חז"ל: דורו של אחאב, אף שהיה בידם עוון עבודה זרה, היו יורדין למלחמה ונוצחין, מפני שלא היה בהן דלטוריא. דורו של דוד, והיינו בימי שאול, אף שהיה בן תינוקות, שהיו יודעין מ"ט פנים לתורה, יהיו יורדין למלחמה ונופלין, מפני שהיה בהן דלטוריא]. אכן כיון שראה שיש בהן דלטוריא, אמר: אכן נודע הדבר, וכאומר: אכן כעת נודע הדבר הידוע, שהוא חטא עבודה זרה, נודע למעלה ונתפרסם הדבר, ומגלגלין עליהם את כל עוונותיהם ובשביל זה נלקים כל כך.

 

^*) וזה לשון הזוהר הקדוש, פרשת פיקודי: "אית רוחא חדא דקיימא על כל אינון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא בר נש דמתערי בלישנא בישא, כדין איתער ההוא רוחא בישא מסאבא דלעילא דאיקרי סכסוכא, ואיהו שרי על ההוא איתערותא דלישנא בישא דשרו ביה בני נשא, ואיהו על לעילא וגרם בההוא איתערו דלישנא בישא מותא וחרבא וקטלא בעלמא. וי לאינון דמתערי להאי סיטרא-בישא, ולא נטרי פומיהון ולישנהון, ולא חששי על דא, ולא ידעי דהא באיתערותא דלתתא תליא איתערותא דלעילא, בין לטב בין לביש וכו’, וכולהו דלטורין לאיתערי להאי חיוויא רבא למהווי דלטורא על עלמא, וכולהו בגין האי איתערו דלישנא בישא כד קיימא איתערותא דיליה לתתא. עד כאן לשונו.

 

פירוש: יש רוח אחת שעומדת על כל אותם בעלי לשון הרע, ומתי כשמתעוררים בני אדם בלשון הרע, או אותו בן אדם שמתעורר בלשון הרע, אז מתעוררת אותה הרוח הרעה הטמאה שלמעלה, הנקראת סכסוכא, והיא שורה על אותה התעוררות של הלשון הרע, שפתחו בה בני האדם והיא עולה למעלה וגורמת בזה התעוררות של לשון הרע מוות וחרב בעולם. אוי לאותם שמעוררים ואינם צד הרע, ואינם שומרים פיהם ולשונם, ואינם חוששים על זה, ואינם יודעים שבהתעוררות שלמטה תלויה ההתעוררות שלמעלה, בין לטוב בין לרע וכו’, וכולם מקטרגים לעורר לאותו נחש הגדול, שיהא מקטרג על העולם, והכל מחמת אותה התעוררות של לשון הרע, כשקיימת ההתעוררות שלו למטה.

 

 

 

 

נמשלה לשון הרע ופה מרמה לשמונה דברים המזיקים והממיתים, ואלו הן: חץ, חרב, תער, אריה, נחש, אש, קבר, גיהנום.

 

חץ, דכתיב (ירמיה ט, ז): "חץ שחוט לשונם".

 

חרב, דכתיב (משלי כה, יח): "מפיץ וחרב וחץ שנון איש עונה ברעהו עד שקר", (תהלים נט, ח): "הנה יביעו בפיהם חרבות בשפתותיהם כי מי שומע", (תהלים סד, ד): "אשר שננו כחרב לשונם וגו’, (משלי יב, יח): "יש בוטה כמדקרות חרב".

 

תער, דכתיב (תהלים נב, ד): "הוות תחשוב לשונך כתער מלוטש עושה רמיה".

 

אריה, דכתיב (תהלים כב, יד): "פצו עלי פיהם אריה טורף ושואג".

 

נחש, דכתיב (תהלים קמ, ד): "שננו לשונם כמו נחש חמת עכשוב", וכתיב (תהלים נח, ד): "תעו מבטן דוברי כזב", וסמוך ליה (סמוך לזה) "חמת למו כדמות חמת נחש", (קהלת י, יא): "אם ישוך הנחש בלא לחש".

 

אש, דכתיב (משלי טז, כז): "איש בליעל כורה רעה ועל שפתו כאשר צרבת", (תהלים קכ, ג): "מה יתן לך ומה יוסף לך לשון רמיה חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים".

 

קבר, דכתיב (תהלים ה, י): "כי אין בפיהו נכונה קירבם הוות קבר פתוח גרונם".

 

גיהנום, דכתיב (משלי כב, יד): "שוחה עמוקה פי זרות".

 

הנה שנמשל לשון הרע לאלו השמונה דברים המשחיתים והמאבדים את העולם.

 

 

שמא תאמר כי הוא נמשל לאלו המזיקים אבל אין לו יכולת לעשות רע ולהזיק, בוא וראה מה מעשיו הרעים ופעולותיו המכוערים, משבר עצמות, מחריב והורס קריות, משלח מדנים, עושה תהפוכות, מחרחר ריבים, פועל חטאת ואוון ומרמות ותוך.

 

משבר עצמות, דכתיב (משלי כה, טו): "ולשון רכה תשבר גרם".

 

מחריב והורס קריות, דכתיב (משלי יא, יא): "בברכת ישרים תרום קרת ובפי רשעים תהרס".

 

משלח מדנים, דכתיב (משלי ו, יד): "תהפוכות בליבו חורש רע בכל עת מדיינים ישלח".

 

עושה תהפוכות, דכתיב (משלי י, לב): "ופי רשעים תהפוכות".

 

מחרחר ריבים, דכתיב (משלי כו, כא): "ואיש מדיינים לחרחר ריב".

 

ופועל חטאת ואוון ומרמות ותוך, דכתיב (תהלים נט, יג): "חטאת פימו דבר שפתימו", וכתיב (תהלים י, ז): "אלה פיהו מלא ומרמות ותוך תחת לשונו עמל ואוון", וכתיב (תהלים לו, ד): "דברי פיו אוון ומרמה".

 

 

ושמא תאמר הרי הוא נקרא באלו העשרה שמות המגונים ונמשל לשמונה שמות המזיקים ופועל אלו הפעולות הנשחתות, ולבסוף ניצול מן הפורענות.

 

בוא וראה מה גודל עונשו ופורענותו שסופו להאלם ולהסכר, דכתיב (תהלים לא, יט): "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז", וכתיב (תהלים סג, יב): "כי יסכר פי דוברי שקר".

 

ולהנתץ לנצח, דכתיב (תהלים נב, ז): "גם קל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאוהל ושורשך מארץ חיים סלה", (תהלים נ, יט): "פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה" וגו’, (תהלים קמ, יב): "איש לשון בל יכון בארץ", (תהלים ה, ז): "תאבד דוברי כזב", וכתיב (משלי י, לא): "ולשון תהפוכות תכרת", (תהלים יב, ד): "יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות".

 

 

ואם תרצה לעמוד על אמיתת פעולותיו הרעים ופורענויותיו הקשים, צא ולמד מן המרגלים כמה רעה גרמו לישראל וכמה פורענות בא עליהם שנאבדו מן העולם הזה ומן העולם הבא, דכתיב "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה’", ובמדרשי רז"ל.

 

וכמה רמזים רמזו להם וכמה התראות התרו להם כדי שלא יספרו לשון הרע, ולא לקחו מוסר שהרי סמך שליחותם לפרשת מרים הנביאה הצדקת, דכתיב: "ותדבר מרים ואהרן במשה", וסמיך ליה (וסמוך לזה) "שלח לך אנשים", כלומר ראו מה אירע לצדקת שלא דיברה אלא באחיה ולא סיפרה בגנותו ולא נתכוונה אלא לטובתו לקיום פריה ורביה להעמיד צדיקים בעולם, למספרי לשון הרע על אחת כמה וכמה, ועם כל זה לא לקחו מוסר.

 

ועל שסיפרו בגנות הארץ ולא הוציאו דיבה אלא על העצים ועל האבנים, נענשו זה העונש הגדול שנענשו ונאבדו משני העולמות, המוציא דיבה ומספר לשון הרע על חברו על אחת כמה וכמה שיכרת ויאבד לעולמי עולמים. (תורת המנחה לר"י סקלי זצ"ל [תלמיד הרשב"א], פרשת שלח, דרוש נ"ח).

 

 

ושבועת שוא כיצד? [היינו שהמספר לשון הרע עובר על שבועת שוא], הוא כדרך שהזכרנו (בשער המידות) על אומרם רז"ל (נידה ל, ב) שמשביעין התינוק שיהיה צדיק ואל יהיה רשע, אין הפירוש צדיק ממש אלא שיצדיק הבריות ואל ירשיעם לספר בגנותם, ושם כל העניין מבואר באריכות, עיין שם.

 

נמצא זה המספר לשון הרע הרי כבר נשבע-לשקר במעי אמו, שנשבע להצדיק הבריות ובזה יהיה אף הוא צדיק, ואם ירשיעם אז אף הוא ירשע, לפי שיאמרו שבמומו פוסל, לפיכך אמרו הוי צדיק.

 

והמשכיל יבין זה ויפקח עיני שכלו כל חולי וכל מכה הבאה לאדם מלשון הרע מלבד העונש שלעולם הבא והנגעים שבעולם הזה, שגורם שלושה מיני נגעים: נגעי הגוף, והבית, והבגד, הוא כנגד שאמרו רז"ל (ערכין שם) לשון הרע ג’ קטיל (הורג שלושה), לאומרו ולמקבלו ולמספרין עליו, לפיכך הוא נקטל בג’ מיני צרעת שהזכרנו, כי המצורע חשוב כמת שנאמר (במדבר יב, יב): "אל נא תהי כמת", לפיכך בזמן שהנגעים באין עליו אז הוא נותן אל ליבו לשוב מן הדרך ההוא. (עיר גיבורים לבעל הכלי יקר, פרשת מצורע).