ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – כח תמוז

 

 

הנה בפרשיות אלו האריכה התורה הרבה בגודל טומאתו של מצורע ובעניין טהרתו. וידוע מה שנאמר בערכין (טו, ע"ב), שהוא בא על חטא הלשון, שגרסינן שם: כל המספר לשון הרע, נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה): "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", והיינו לחלוטין, ככתוב (ויקרא כה, ל): "אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה". וזה מה שנאמר שם (ערכין טז, ע"א), שעל שבעה דברים נגעים באים, (המהרש"א שם) התם אפשר שיוכפר לו על ידי צרעת שדינו בהסגר, מה שאין כן בחטא הלשון, הוא מצורע מוחלט. וראה את גודל טומאתו של מצורע, שהבא בתוך אוהלו, כיון שהכניס שם ראשו ורובו נטמא, ואפילו הוא יושב תחת האילן, וטהור עובר דרך שם, נטמא.

 

והנה יש שלושה מיני טומאות: טומאת טמא מת, וטומאת זיבה, וטומאת צרעת. טמא מת משתלח רק חוץ למחנה שכינה, זב ובעל קרי חוץ לשתי מחנות, ומצורע חוץ לשלוש מחנות, שנאמר (ויקרא יג, מ"ו): "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", והיינו שאפילו שאר טמאים לא ישבו עמו. ואמרו חז"ל (ערכין טז, ע"ב): מה נשתנה מצורע לישב בדד? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך בדד ישב.

 

 

 

 

 

"וציוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (ויקרא יד, ד).

 

וברש"י, לפי שהנגעים באים על לשון הרע (ערכין טו), שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטים תמיד בצפצוף קול.

 

הנה הזקיקוהו לבעל לשון הרע הזה להתבונן על מעשיו להתלמד ולטהר מהם, ומהו הלימוד וההתעוררות? כי עשה דיבוריו דברי פטפוטים בעלמא.

 

נפלאים הדברים, הלא הוא חטא בחטא הגדול משלוש העבירות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, כלשון התוספתא מובא בפירוש המשניות להרמב"ם (אבות א), "ולשון הרע כנגד כולם", אבל תורתנו הקדושה נתנה לאדם התבוננות בסיבתו של החטא, וזה (היינו הסיבה היא מחמת) אשר תכונה לו כציפור שתמיד מפטפט ומצפצף בקול ללא כל תכלית, ידועים דברי הרמב"ם באבות שם, איך שמחלק עניין הדיבור לכמה חלקים ודרגות, ומגנה מאוד הדיבור שאין בו כל תועלת, אף אם אינו מן הנזק והאיסור, עיין שם.

 

 

ראו איך שחז"ל ביקרו את בעל לשון הרע, מלבד רעתו וכובד עוונו, גם מצד מה שעצם כוח הדיבור נעשה קל אצלו, הדיבור נתהוה אצל האדם כפטפוטים בעלמא, כצפצוף עוף בלי כל עניין,  באין כל יתרון דיבור בו.

 

צריך האדם להיות אצלו הדיבור ברוב כבדות ככובד אבן ונטל החול, חסר לנו הבנה במציאות כזאת של כובד הדיבור, אנשים אשר שומרים מבטם, אצלם כל מבט כמשא כבד הוא, חז"ל הקדושים לא הביטו חוץ מד’ אמותיהם, לכל מבט לנשיאת העינים היו צריכים, כאיש הצריך לשאת מעמסה כבדה, אשר נושאה באימוץ וחיזוק ולא בהעברה בעלמא.

 

 

אני יכול להגיד לכם ברור כי לו היו שמים לב על כוח הדיבור, לו היו שומרים עצמם להשתמש בו אך ורק לצורך ולתועלת ולא סתם דברנים, לו היה מתלמד האדם לפני כל דיבור ודיבור לשקול אותו מקודם במאזני שכלו, בתכלית דיבורו, ומה מגמתו ומה מטרתו בו, ולפני כל מילה ומילה לחשוב אם אמנם תביאהו זאת המילה לרצונו ומטרתו אשר העמיד לפניו, אחרי הנהגה כזאת, אני אומר לכם ברור, כי לאדם כזה יהיה קשה לו נטילת שפתותיו ופתיחתן, כנטילת אבני ריחיים והגבהתן. (דעת תורה למשגיח רבי ירוחם ליוואויץ’ זצ"ל ממיר).