עניני שמירת הלשון על פי סדר פרשיות התורה – כג תמוז

 

"ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה’ לאמור היש ה’ בקרבנו אם אין" (שמות יז, ז), וסמוך לזה (שם): "ויבוא עמלק". מסמיכת הכתובים אנו למדים, שהחטא של מריבה היה גם כן סיוע להביא על ידי זה את עמלק עליהם, והוא הדין שאר עובדי כוכבים ומזלות. ועל כן צריך האדם לשמור ממריבה מאוד.

 

 

"לא תישא שמע שוא" (שמות כג, א, ע"א), ואמרו חז"ל: (פסחים קיח, ועיין שער הזכירה פרק ח, ד"ה גם, שם פרק יב ד"ה ודע עוד, וחלק ב’ פרק י"ג ד"ה כי שמעתי): כל המספר לשון הרע וכו’, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר: "לא תישא שמע שוא", וקרי ביה: לא תישא שמע שוא, וסמיך ליה: לכלב תשליכון אותו. ופשוטו הוא, כי דרכו של כלב תמיד להגביה קולו ולהבעית, ולפעמים גם לנשוך למי שיעבור לפניו, אפילו אם אותו האיש הולך לפי תומו. כן דרך בעל לשון הרע, לקלקל בקולו על הכל, על כולם הוא מוצא עוולות ומבזה אותם, ועל כן ראוי הוא שיושלך לפני הכלבים ויביעיתוהו וינשכוהו כמידתו.

 

 

 

 

"וידבר משה אל ראשי המַּטּות" וגו’ (שמות ל, ב).

 

מה שפרשת נדרים לא הוזכר כמו בשאר מצוות אשר ציוה תחילה ה’ למשה שיאמר לישראל, רק שיודעין זה מדיבור משה לישראל כמאמר להו זה.

 

נראה שהוא להראות שהוא ציווי בהכרח שאי אפשר בלא זה, שכל אחד צריך להבין שאסור למיחל הדיבור שניתן רק לאדם בר דעת ושיש לו נשמה, ואין לחלל דבר זה, שלא ניתן לו הדיבור להרע בו.

 

והוא כשבארתי (דברים יט, יט) שבטעם שעדים זוממים חייבים אף כששגגו ולא ידעו שאסור דהא אין צריך התראה, וכנאמר בפ"כ מעדות ה"ד, ואין לעדים שגגה, שהוא מטעם שאף שלא ידע שנאמר האיסור להעיד שקר בתורה, הרי יש לו לידע זה בעצם שאסור להעיד שקר. (דרש משה פרשת מטות לג"ר משה פיינשטיין זצ"ל).