ענייני שמירת הלשון לפי סדר פרשיות – כט מנחם אב

 

 

והנה עד כה דיברנו לעניין חלק הדיבור שיהיה על מכונו, שהוא העיקר הראשון, שעל ידי זה שם אדם עליו, ולא שם בעלי חיים. והכתוב גם כן הקדימו, ככתוב (דברים ל, יד): "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

 

ועתה נדבר קצת אודות חלק המחשבה התלוי בלב האדם, שחשבו הכתוב גם כן, ככתוב "ובלבבך לעשותו". והנה הכתוב אומר (תהלים כד, ג): "מי יעלה בהר ה’ וגו’", (שם כד, ד): "נקי כפיים [זהו דבר התלוי במעשה להיות נקי מגזל] ובר לבב", למדנו מזה, שצריך שיהיה לב האדם מבורר, ולא עם תערובות של הבל וריק.

 

והנה אנו אומרים בכל יום: "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, ולא נבוש לעולם ועד". ובאורו הוא כפשוטו, שידוע מה מונח בתוך ליבו של איש הישראלי בתמידות, אמונה בה’ אלוקי השמים ותורתו, שזהו עצם הקדושה [וזה רמז הכתוב (במדבר לה, לד): "אני ה’ שוכן בתוך בני ישראל"], ולזה אנו מבקשים מה’ יתברך, שייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמו, ולא יתערב לזה אהבה אחרת שאם בתוך ליבו, ששם הוא מקום המחשבה, יהיה תקוע אהבה גם להבלי העולם, יבוש ויכלם האדם בעצמו לבסוף מזה לנצח, שהנה ידוע, שכל ענייניו של האדם, בין מעשיו ובין מחשבותיו, הכל יבוא למעלה לפני ה’, כמו שאנו אומרים בתפילת ראש השנה: כי זכר כל היצור לפניך בא, מעשה איש ופקודתו וכו’, מחשבות אדם ותחבולותיו, והכל יעריכו לפני האדם, ככתוב (תהלים נ, כא): "אוכיחך ואערכך לעיניך", ויתבייש האדם מאוד.

 

ולמה הדבר דומה? לגביר אחד, סוחר של אבנים טובות, נסע מביתו, וביקש לאחד ממקורביו שישגיח על נכסיו, וירשהו לראות את האבנים היפות אשר לו. ויפתח התיבה, וירא האבנים הטובות והיפות, ובצידם סמוך להם בתוך התיבה ראה עפר בלוי. ויאמר בלבבו: העשיר הזה שוטה הוא. איך מניח עפר בלוי עם אבנים טובות ביחד?

 

והנמשל מובן מאליו, שהלא ברור הוא, שכל חמודי התבל במשך השנים יתהפכו הכל לעפר, בין ממנו גופא ובין מכל דבר שהיתה תשוקתו אליו בחייו, ככתוב (קהלת ג, כ): "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". ויתמה על נפשו לנצח: איך הרכיב בתיבתו [היינו בליבו] שתי האהבות יחד, אהבה לה’ ולתורתו, שזהו באמת אבנים טובות הנחמדים מזהב ומפז, ואהבה לעפר, יחד? וכי לא ידע בחייו, שסוף דבר יהיה, שישוב הכל לעפר? ועל כן צריך האדם להיזהר מאוד, שיגרש ממחשבותיו הרהורי התאוה לחמודי התבל. וזהו שאנו אומרים: "ויחד לבבנו וכו’, ולא נבוש לעולם ועד". וזה שאנו אומרים בקריאת שמע (דברים ו, ה): "ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך וגו’".

 

 

 

 

אמרו רז"ל בדברים רבה פרשת שופטים, וזה לשונם: "אמר רבי יהודה בר אילעי: על שלושה דברים נצטוו בכניסתן לארץ, ואלו הן, למחות זכרו של עמלק, ולמנות להם מלך, ולבנות להם בית המקדש. ומנו להם מלך, ומחו זכרו של עמלק. ולמה לא בנו להם בית המקדש? שהיה בהם דלטורים וכו’. דורו של שאול היו כולם דלטורין ולפיכך היו נופלים במלחמה", עכ"ל.

 

אך נראה פשוט, [לבאר מדוע לשון הרע שהיה בהם, עיכב את בניין בית המקדש] במשז"ל סמוך לזה ובריש פרשת חוקת, אמר מונא, כל שאומר לשון הרע, מסלק השכינה מלמטה למעלה, תדע לך, מה דוד אומר, "נפשי תוך לבאים אשכבה, לוהטים בני אדם, שיניהם חנית וחיצים, ולשונם חרב חדה", מה כתוב אחר כך? "רומה על השמים אלוקים" (תהלים נז). אמר דוד, רבונו של עולם, מה השכינה עושה למטה, סלק השכינה לרקיע. עכ"ל.

 

ונראה הטעם, שלשון גימטריא שכינה. שפה גימטריא שכינה, וח"ו המדבר לשון הרע, פוגם בשכינה. ולכן אמר דוד המלך ע"ה, "רומה על השמים אלוקים", סלק השכינה.

 

אמור מעתה, הדבר פשוט, שטעמא רבא איכא שלא נבנה בית המקדש, שבית המקדש הוא להשרות שכינה בארץ, והדלטורים מסלקים השכינה. ואמטו להכי, לא יתכן לבנות בית המקדש שתשרה שכינה. והוא פשוט.

 

ועל זה ידוו הדוים, שמלבד עונשי לשון הרע המרים והרעים, עוד אחרת היתה, שמעכבת גאולת ישראל, שלא אפשר שיבנה בית המקדש לשרות שכינה בישראל. (החיד"א בספרו דברים אחדים, דרוש ל"א).