חלק שני חתימת הספר -יב אלול

כללו של דבר: האדם צריך לדעת, שבא לעולם הזה רק על זמן מיוחד בשביל תורה ומצוות, ועתיד הוא לחזור לעולם העליון לקבל שכרו, וכמו שכתוב (דברים ז, יא): "אשר אנכי מצווך היום לעשותם" ואמרו חז"ל (ערובין כב, ע"א): היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. אכן היצר מפתה לאדם בבחרותו, שעוד יש לו שנים הרבה לחיות, ובאמת טעות היא, כמו שכבר כתבנו, שכל יום ניתן לו מאת הבורא יתברך בחשבון מצומצם (וכמו שכתוב (איוב ז, א): "הלא צבא לאנוש עלי ארץ"), ולא יכול לפטור עצמו ביום זה על ידי יום שאחריו. והאדם בעולם הזה הוא כמו איש שבא לגור בארץ רחוקה לזמן מיוחד, וכמו שכתוב (תהלים קי"ט, יט): "גר אנכי בארץ, אל תסתר ממני מצוותיך", וצריך לחוס על כל יום ויום, שלא ילך לבטלה.

 

ואמרתי משל נמרץ על זה: איש אחד, בשביל רוב עניותו עזב מולדתו לגור בארץ רחוקה (אפריקה וכו’) כדי להחיות את בני ביתו, והיה שם איזה עשרות שנים. והיה עצלן גדול בטבעו והולך בטל בתמידות. ופגש אותו איש אחד ממכיריו מעירו ושאל אותו: למה אתה הולך בטל ולא מוצא פרנסה, שעל זה היתה נסיעתך? והשיב לו: מה תתפלא עלי? עוד יש לי שהות, כי מיום שהגעתי לפה הוא עדיין רק כעשרים שנה. והשיב לו חברו: האם חסר דעת אתה? אפילו אם היית אזרח פה והיית הולך בטל בתמידות, גם כן אין זה דרך ישר לפני איש, כידוע לכל, ובפרט שאתה גר פה ועזבת ארץ מולדתך ובאת לכאן למצוא מעט פרנסה ולחזור למקומך, היה לך להתבונן על כל יום ויום לחפש איזה דבר פרנסה באשר תמצא, ולא ילך שום יום לבטלה, ואתה משיב שאתה בסך הכל פה כעשרים שנה? תשובה כזו שייכת לשוטים, ולא לאנשים.

 

והנמשל מובן מאליו: נשמת האדם, כשהורדה לארץ, היא כמו גר ממש (מה שאין כן בשמים היא כמו תושב, ככתוב (תהלים לט, יג): "גר אנכי עמך תושב ככל אבותי") שבא לגור פה כדי להשיג תורה ומצוות, כי למעלה בשמים אינו יכול להתפרנס משום דבר, ונקצב לו זמן מיוחד על זה, ואחר כך לחזור למקור שורשו למעלה ולצרורו שם בצרור החיים את ה’ אלוקיו. וצריך להתבונן על כל יום ויום ועל כל שעה ושעה מיום היותו לאיש, שלא תהיה גרותו בעולם הזה לבטלה. וזהו שאמר הכתוב (תהלים קי"ט, יט): "גר אנכי בארץ (היינו על זמן מיוחד), אל תסתר ממני מצוותיך". והאיש שמשיב: עדיין אני כבן עשרים או כבן שלושים ויש לי שהות, הוא בתשובתו כמו החכם הבטלן הנזכר לעיל.

 

 

 

לשון גימטריה שכינה עם הכולל. גם שפ"ה גימטריה שכינה, ולכן הפוגם בלשון שהוא מארבע כיתות אינו מקבל פני שכינה. (דבר לפי לחיד"א מערכת ל).

 

 

ישיעה הנביא אמר: "אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתיים אנכי" וכו’ "ואת המלך ה’ צבאות ראו עיני".

 

לא נתפחד משום חטא רק מחטא הלשון, והעניין שארבע כיתות אינן מקבלות פני השכינה וכולן הן מחטא הלשון, כת שקרים, כת חנפנים, כת ליצים וכת מספרי לשון הרע, וזהו שאמר: "כי איש טמא שפתיים אנכי ואת המלך ה’ צבאות ראו עיני", ומשום כך נתפחד אם היא נבואת אמת או לא. (דרשות בית הלוי, דרוש ט"ו).