חלק שני חתימת הספר – יט אלול

 

ובדרך כלל, על שאר העוונות מצויות החרטה והתשובה, ואילו על עוונות של כוח הדיבור אין מצויות חרטות והתשובה בהן, ואפילו אם אומר בשעה שמתוודה, "דיברנו דופי", אין מעלה על ליבו לחשוב שזהו בכלל דופי, ושצריך לקבל על עצמו על להבא שלא לעשות כן, ואין חושב כלל בדבר זה, ואם כן איה התשובה? וממילא כשאין תשובה מלמטה, אין מחילה מלמעלה, ונתוסף חטא על חטא, וכמעט בלי שיעור [ואפילו ביום הכיפורים, כשאומר: "על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע", אין מצוי שיחשוב בליבו להתבונן. מה יהיה הסוף מהמון מקטרגים שיש עלי על ידי כוח הדיבור שלי, שלא נזהרתי בו עד כה, ולראות עצות ולהתחזק שלא יהיה כן מעתה]. ובאמת לא נאבד אפילו דיבור אחד, [וכמו שאמרו חז"ל (חגיגה ה, ע"ב), על הפסוק (עמוס ד, יג): "ומגיד לאדם מה שחו", אפילו שיחה קלה (שם איתא יתירה) בין איש לאשתו מגידין לו, לאדם, בשעת הדין (שאם איתא בעת מיתה)] וזהו מה שאמרו חז"ל (ערכין טו, ע"ב): כל המספר לשון הרע מגדיל עוונותיו עד לשמים וכו’.

 

ועל כולם מי שמרגיל פיו תמיד בדיבורים אסורים, ניטל ממנו לעתיד לבוא כוח הדיבור שלו מנפשו. ובאמת מה נחשב הוא מן הבהמה שינתן לו כוח הדיבור אחרי שבזה מרגיז את הקב"ה? וכל זה מרומז במה שאמרו חז"ל: עתיד הקב"ה לחתוך לשונם של בעלי לשון הרע, שנאמר (תהלים יב, ד): "יכרת ה’ כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות". וביאורו, שיינטל מלשונו כוח דיבורו. וכמה בזיון וכלימה יגיע לו בגן עדן, אפילו אם יזכה על ידי שאר מצוותיו להיות לו חלק שם, על כל פנים כאילם יחשב שם בלא כוח הדיבור.

 

היוצא מכל דברינו, שהאדם יש לו לשמור לנפשו בימי חייו בשלושה חושים אלו: הראיה והשמיעה והדיבור, שלא יהיו מקולקלים, ויעלה על ליבו כי הם נחוצים לו מאוד לנצח. ואם יארע מאיזה סיבה שנתקלקלו, יראה לשוב לפני ה’ בתשובה אמיתית, בהסכמה חזקה על להבא שלא לעשות כן, ויעשה גדרים על זה, שלא יבוא לכסלה עוד, ולתקן בכל אחד לפי עניינו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה פרשת בשלח): צדיקים, באותו דבר שחוטאים, בו מתרצים. ואז אשרי וטוב לו בזה ובבא.

 

 

 

 

דיברנו כמה גדול כוח המזיק של ארס העבירה. ידוע שנגעים באים על לשון הרע (ערכין טז), ועיין ברמב"ן (ויקרא יב) שכתב, דלהכי כתיב במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", כי הוא מזיק בהבל פיו ובהילוכו עלי ארץ, על כן הוא יושב בדד שלא להרעיל הארץ וההולכים עליה.

 

ומעתה הראנו לדעת, כי עוון לשון הרע מרעיל האדם בעולם הזה בנגעים, עד שגם לאחרים יוכל להזיק, ומעתה נוכל להבין כמה גדול כוח המזיק למי שלא זכה שישולם לו גמולו בעולם הזה, ונשאר עונשו לעולם הבא, כמה וכמה גדול צערו וכאבו אין לשער.

 

 

ולא עוד אלא שעל לשון הרע קל העונש מרובה כל כך, כי כבר כתב הרמב"ן וספרונו ז"ל (ויקרא יג, מז) דמאן דאמר שלא היו נגעים, היינו שלא זכו ישראל עדיין למדרגה גבוהה כזו, ובמדרגה גבוהה הלא אי אפשר שיעברו על לשון הרע קשה אלא קל כאהרן ומרים, ועם כל זה העונש קשה כל כך, וכל שכן בלשון הרע קשה, ועל אחת כמה וכמה, בכמה וכמה לשון הרע.

 

 

הנה כשצריכים לעקור שן כואבת יש רופא שיניים שלוקח אותה בצבת ביסורים קשים, רופא מומחה בסמים קלים, ויש רופא מומחה יותר שנותן ידו בפה ושומט השן בלי יסורים כלל. החולה כשבא אצל הרופא המומחה הזה שמח הוא, כי יודע דרכו שנותן יד ומושיט להחולה את השן באין הרגש צער, אבל כשרואה את הרופא המומחה מצוה להביא צבת, וגם מצוה להביא סמים קשים ומרים, ועוד מצוה להביא רופאים לרפאות אותו אחר כך, אז מזדעזע החולה ומבין כי ארס השן גדול מאוד, עד שגם המומחה צריך להכנות רבות כל כך.

 

 

כן בדבר הזה, ה’ יתברך רופא נאמן ומרפא חולים בהושטת יד, "עבר אדם על מצוות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו מיד, שנאמר (ירמיהו ג): "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (אדר"נ כ"ט), והנה בלשון הרע ציוה להביא צבת, היינו יסורי נגעים ופרישה מבני אדם, כלימה מרה ממוות, ואחר כך להביא הרופא הוא הכהן לרפאות אותו על ידי הבאת קרבנותיו בהכנה רבה כזו, ראה בפרשת מצורע כמה קרבנות שצריך להביא עד שירפא ויטהר לגמרי, הרי זה לְעֵד עַד היכן הארס של לשון הרע גם בזה העולם. (חכמה ומוסר חלק ב מאמר רס"ה, לג"ר שמחה זיסל זיו זצ"ל הסבא מקלם).

 

 

לא תמצא חטא שהאריכו לספר בו כמו חטא זה. בודאי באמת אם כל בני אדם לבלרין לא יוכלו לכתוב פחיתות הלשון. (מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, נתיב הלשון פ"ט).