שער הזכירה פרק א – יב תשרי

 

ואחר כך אמר הכתוב (תהלים לד, טו): "סור מרע" על כלל העוונות שבין אדם למקום, ואחר כך אמר "עשה טוב" על כלל כל הרמ"ח עשיין. [והקדים שמירה מעוונות שבין אדם לחברו, כי הם כוללים שניהם, שהוא עובר על רצון השם שציוה על זה, וגם הוא עושה עוולה בזה לחברו]. ולהיפך, חס ושלום, כשלא ינצור לשונו מרע יתרבה עליו עוונות מרובים וחטאים עצומים למאוד שמשתלשל על ידי העוון הזה, כמבואר בפתיחה, והעניין הזה של נצירת הלשון, הוא שורש ועיקר לרוב עוונות שבין אדם לחברו, וגם לאיזה עוונות שבין אדם למקום, כמבואר להמעיין שם.

 

אכן לפי דברי חז"ל במסכת ערכין (טו ע"א, טז ע"ב) ובשאר מקומות, שהאריכו מאוד בגודל גנות העוון הזה ובגודל עונשו, כפי מה שנעתיק את דבריהם הקדושים בפרקים הבאים, אם ירצה השם, משמע שהעוון הזה בעצמותו חמור עד מאוד, לבד מה שמשתלשל על ידו. ולכן אנו צריכים לבאר, על מה ולמה עוון הזה חמור משארי עוונות חמורין שבתורה.

 

 

 

 

ועל זה אסרה תורת חברת יושבי קרנות שאינם מדברים אלא דברים בטלים, וכעניין שכתוב (קהלת ה): "כי בא החלום ברוב עניין וקול כסיל ברוב דברים", כי כשם שהחלומות רובן הבלים ודברים בטלים, כן הכסילים רוב דבריהם דברים בטלים.

 

וידוע כי כל הרגיל לדבר דברים בטלים, מתוך אותם דברים בטלים יבוא לספר לשון הרע מהמון העם, ומתוך כך יספר לשון הרע מן הצדיקים שנאמר (תהלים לא): "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק", ומתוך כך יבוא לדבר בנביאים ויתן דופי בדבריהם שנאמר (דברי הימים ב, לו, טז): "ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים" וגו’.

 

ומתוך שהרגיל את עצמו לספר בגנות הבריות שבארץ, יספר בגנות של מעלה לכפור בעיקר, והוא שכתוב (תהלים עג): "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ", לשונם שהלכה בארץ גרמה להם ששתו בשמים פיהם. (כד הקמח לרבינו בחיי, ערך לשון הרע).