שער התבונה פרק ה – א טבת

למה זה דומה, לאחד שיש לו בן שהתנהג באיזה עניין שלא כשורה, וחברו הלך לעיני אביו ופרסם דבר זה בפני רבים. בודאי יש לו תרעומת גדולה עליו, באמרו: היה לך להוכיחו עבור זה בינו לבין עצמו, והייתי נותן לך גודל תשואת חן על זה, אבל לא ללכת תיכף ולפרסם אותו לגנות ולבזיון בעיני הכל. ואני מתבונן בך, שאין כוונתך בשביל קנאת האמת, שאם כן יותר טוב היה לו וגם לך אילו היית מוכיחו על זה, אבל כוונתך רק לחייב ולהרשיע את חברך ולשמוח לאידו, אין זה כי אם רוע לב.

 

כן הדבר ממש בעניין הבורא יתברך עם בני ישראל עם קדושו, כי הם אצלו בבחינת בנים, כמו שאמר הכתוב (דברים יד, א): "בנים אתם לה’ אלוקיכם", ושמח בטובתם ומצטער בצרתם ובזיונם (כמו שכתוב בסנהדרין דף מו ע"א), והוא הולך לעיני האב, אשר מלוא כל הארץ כבודו, ומבזה לבנו בפני אנשים ללא תועלת, מה הנאה יש לו מזה? וכלל כתב לנו הרמב"ם (הלכות אבל, פרק יד, הלכה א) בעניין מצוות ואהבת לרעך כמוך, שיחוס על ממון וכבוד חברו כמו שהוא חושש על ממון וכבודו עצמו. וזה לשון התנא דבי אליהו פרק כח: "וכך אמר להם הקב"ה לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם, אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תבואו לידי פסול מעולם, לכך נאמר (מיכה ו, ח): "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" וכו’, עיין שם.

 

 

 

 

 

בקריעת ים סוף כתוב בתורה: "ויאמינו בה’ ובמשה עבדו", ושוב אחר כך במעמד הר סיני כתוב: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מכלל שקודם לכן לא האמינו במשה עבדו.

 

ועוד קשה, בתחילת שליחותו במראה הסנה אמר הקב"ה למשה: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו’ פקוד פקדתי אתכם וגו’ ושמעו לקולך". ומשה רבינו ענה ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי", כאילו סותר דברי הקב"ה וחולק עליו חס ושלום.

 

אמנם העניין מבואר היטב ברמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ח) שלא האמינו ישראל במשה רבינו מפני האותות שעשה במצרים ובים סוף ובמדבר, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי (פקפוק), בבחינת מאמין ואינו מאמין. ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר שהקב"ה מדבר אל משה ומצווהו אל בני ישראל. "ומעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי".

 

וכשנתן הקב"ה למשה את האותות לעשותם במצרים למען יאמינו בו בני ישראל וישמעו לקולו, טען משה רבינו: "והן לא יאמינו לי", כלומר, אמונה מחמת אותות אין זו אמונה קיימת שהרי יש בה דופי, הרהור ומחשבה, ועלולה לבוא לידי רפיון או ביטול במשך הזמן.

 

ועל זה השיב לו הקב"ה, אמנם כן, אבל אין האותות האלו אלא עד שיצאו ממצרים ויבואו להר סיני, ושם אתן לך אות שיאמינו בך לעולם, אמונה שאין בה דופי כלל וכלל. וזהו פירוש הכתוב הסתום: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" – כלומר האות האמיתי והקיים לעולם על שליחותך יהיה מעמד הר סיני.

 

בדומה לזה, כתב הרמב"ם (הלכות שגגות פי"ג) שידיעת עַם-הארץ אינה ידיעה ודאית. אף מה שהוא יודע היא ידיעה קלושה ורפויה, יודע ואינו יודע. (עטרה למלך לג"ר אברהם פאם שליט"א, ראש ישיבת תורה ודעת).