שער הזכירה פרק א – יג תשרי

 

ונראה לבאר זה בעזרת השם יתברך בכמה גווני [ועיין לעיל בהקדמה מה שאמרנו עוד עניין אחר בזה].

 

הנה כתוב בירושלמי (פרק א של פאה, הלכה א) שכשם ששכר תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות, כן עונשו של לשון הרע שקול כנגד כל העוונות [ונעתיק את לשונו], נמצא תלמוד תורה גדולה שבכל המצוות, וכנגדו לשון הרע חמור שבכל העוונות.

 

והטעם לזה נראה בפשיטות, שכמו שבענייני היסודות שהטביע השם יתברך בעולם, דהיינו: אש, רוח, מים, עפר, היסוד הרוחני הוא הרבה יותר חזק מהיסוד הגשמי, עד שכמעט אין נחשב אצלו הגשמי למאומה, כמו שאנו רואים בחוש שבהתגבר האש על דבר הגשמי מכלהו, וכן בהתגבר יסוד הרוח הוא יכול לפרק הרים ולשבר סלעים, כמו שאמר הכתוב (מלכים א יט, יג): "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים", כן הדבר בעניינים העליונים, כמו ציצית ולולב ושופר וכל המצוות, אף שעל ידם פועל גם כן תיקונים גדולים בעולמות העליונים, ועל ידם גם כן נתקדש האדם לה’, כמו שכתוב (במדבר טו, מ): "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוקיכם", אף על פי כן אין שום השתוות בינם לבין לימוד התורה, כמו שכתוב בירושלמי (פק א של פאה (שם)) שכל המצוות אינם שוות לדבר אחד מן התורה. וטעם כי כל המצוות הם מצטרפות אל הגשם, כמו מצוות ציצית אי אפשר לקיים אלא על ידי לבישת בגד שהוא גשמי, וכן סוכה ולולב וכהאי גוונא כל המצוות.

 

לא כן לימוד התורה, שעניינו תלוי בכוח הדיבור שהוא כוח פשוט רוחני בלבד, ולכך פעולתו שפועל למעלה נורא עד מאוד, ועל כן קדושת תלמוד תורה הוא כנגד כולם. וכן הדבר להפכו בעניין קלקול, כי בכל האיברים שהוא עושה בהן עוונות, מחמת שהן גשמיים אין קלקולו למעלה גדול כל כך, לא כן בעוון לשון הרע ורכילות, שפועל פעולתו על ידי כוח רוחני בלבד קלקולו למעלה בעולמות העליונים הוא חזק ונורא עד מאוד, ולכך עונשו גם כן הוא כנגד כולם.

 

 

 

 

כתב רבי ישראל הבעל שם טוב זצ"ל, כי עניין רוח האדם בקרבו וחיות שלו, הוא כוח הדיבור אשר בקרבו, וכמו שאמר הכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", ומתרגמים: לרוח ממללא. ולפי זה כשהאדם מדבר דיבורים, אזי הדיבורים ההם הן הן חיותו, ויוצא חיות שלו באותן הדיבורים, רק שלהיות חיות האדם דבוק תמיד בשורשו, לכן הדיבורים ההם עצמם ממשיכים עליו משורש חיות חדש, ועל ידי זה חי תמיד, אף שבכל דיבור יוצא חיותו מקרבו, רק כל דיבור עצמו מביא לו חיות חדש. עכ"ד. (ערבי נחל, פרשת וישלח).